דיאלוג עם המיתוס

בספרה "נערות למופת", שהרה בלאו מתעמתת עם מיתוס מהשואה ועם השפעתו על חייה ועל חיי נשים אחרות

מיכל אהרוני | 14/3/2012 14:16 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
כשמיתוס נטוע מספיק עמוק בלבם ובמוחם של אנשים הוא אינו זקוק להוכחות. ההוכחה היחידה לקיומו היא עצם האמונה בו. אדם יכול לנהל את חייו במשך שנים רבות לאורו של מיתוס וגם אם תונח לרגליו הוכחה ברורה וניצחת שהמיתוס הוא רק סיפור ולא התרחש באמת הוא יסלק אותה מעל פניו. או שלא יוכל להתמודד עם התוצאות, או שלא ירצה.

ספרה החדש של שהרה בלאו, "נערות למופת", בודק את מיתוס התשעים ושלוש. תשעים ושתיים נערות יהודיות שנלקחו מבית ספרן בזמן השואה ויועדו להיות שפחות מין של קבוצת חיילים.

הנערות ומורתן סירבו לטמא את גופן ורגע לפני שנכנסו הנאצים לחדר הן התאבדו. במשך שנים גדלו נערות דתיות לאורו ובצלו של הסיפור, כאשר בהדרגה הוא הופך מסיפור גבורה יהודי למיתוס ומשמש ככלי להאדרת הצניעות והמוסר.

עם השנים הסתבר שככל הנראה, הסיפור אינו אמיתי. איש לא מכיר את אותן נערות וגופותיהן מעולם לא נמצאו. אבל יכולתו של הסיפור להפוך למיתוס ובו בעת לעצב את השקפת עולמן ותפיסת נשיותן של נערות אחרות הוא פנומנאלי. בלאו, שגדלה לאורו של מיתוס הגבורה, מתעמתת לא רק עם אמיתותו, אלא בעיקר עם השלכותיו על חייה וחיי אחרות.
השואה היא דמות נוספת בחייה

בלאו היא מייסדת טקס יום השואה האלטרנטיבי. כמו רבים מבני הדור השלישי, היא אינה זקוקה ליום מיוחד כדי להיזכר. היא זוכרת. כל הזמן. אצלה כל יום הוא, בעצם, סוג של יום שואה. העיסוק שלה בטרגדיה של העם היהודי הוא מקיף, תוהה, עמוק ולא מתחסד.

בלאו לא משתמשת בשואה כדי להוכיח שום דבר. היא מתייחסת אל השואה כדמות נוספת בחייה, כמו חברת ילדות שאיתה רבים לפעמים, כועסים, מתייעצים, מתחבקים ואוהבים. מאחר שהיא כל כך בטוחה ביחסיה עם השואה היא מרשה לעצמה לקחת את

מערכת היחסים הזאת למקומות לא פשוטים. רק מי שהשואה, באמת, חצבה וחוצבת בו יום, יום יכול להרשות לעצמו סוג כזה של דיאלוג עם האמת – ועם המיתוס.

אופן הטיפול שלה בשואה בולט עוד יותר על רקע נאומו של בנימין נתניהו באיפא"ק. בזמן שנתניהו עושה פעם אחר פעם שימוש פוליטי ומדיני בשואה, בלאו בודקת את משמעותה והשפעתה על חברה שלמה. בזמן שנתניהו נוגע בצלקת שהרה בלאו מחטטת בפצע. בזמן שראש ממשלת ישראל משתמש בשואה כתשובה לכל דבר שהרה בלאו שואלת אותה שאלות.

אומץ הוא לא בהכרח להסתער על גבעה

מדינת ישראל היא מדינה של ניצולי שואה. כולנו, גם מי שמשפחתו מעולם לא התגוררה באירופה, מדממים מאותה שריטה. לכל אחד מאיתנו יש בתיק גלימת שואה שבה הוא מתעטף כשבחוץ קר ורטוב.

השואה נטועה היטב בכל אחד ואחד מאתנו מפני שהיא מרחפת מעלינו כהילה שאין בה זוהר, חודרת אלינו כמו אובך שאת חלקיקיו אנחנו נושמים לתוכנו יום-יום. אבל מסתבר שבזמן שראש הממשלה משתמש בשואה כשלדה, יש בישראל אנשים צעירים שבטוחים מספיק בחוסנה ובחוסנם כדי לשלוף מולה חרב.

אומץ, מסתבר שוב, הוא לא להסתער כעיוור על גבעה אלא לשאול רגע לפני ההסתערות האם, באמת, אנחנו זקוקים לגבעה הזאת.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מיכל אהרוני

צילום: .

יועצת תקשורת. בעלת תואר שני בתיאטרון מאוניברסיטת מידלסקס בלונדון

לכל הטורים של מיכל אהרוני

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים