המאבק על הנורמליות
השמירה על השגרה היא מרכיב הכרחי בחוסן של התושבים והקהילות בדרום. אם נשבית את חיי היומיום בכל פעם שמופר השקט, לא נצליח לחיות כאן לאורך זמן
אביב 2006. סוף שבוע סוער עובר על "עוטף עזה". נוצר לחץ של הורי התלמידים לבטל את הלימודים למחרת. הנהלת המועצה מתלבטת בשיתוף עם מפקדים מפיקוד העורף. מצד אחד מדובר בבית ספר לא ממוגן. מצד שני, רוצים לשמור ככל הניתן על השגרה. בסוף מחליטים לקיים את הלימודים כסדרם. ההורים מסרבים לקבל את ההחלטה, ולאחר דיונים נרגשים, ההחלטה נהפכת: התלמידים לא יגיעו לבית הספר.
בבוקר יום ראשון, בשעה 07:30, רקטת קסאם נוחתת בחצר בית הספר. עובד המועצה האזורית, שהיה היחיד בחצר באותו רגע, נפגע קשה ומפונה לבית החולים.
מהן התוצאות של אירוע כזה? איך הוא משפיע על הקהילה האזורית? איך שומרים על הלכידות? איך ממשיכים לקבל החלטות?
הרשות המקומית קיימת על מנת לספק שירותים מוניציפאליים. היא אמורה לקבל החלטות בתחומי חינוך, רווחה, צמיחה דמוגרפית, פינוי אשפה. היא לא אמורה לקבל החלטות על חייהם של ילדים. המצבים הלא נורמליים שאנו חווים בעשור האחרון ב"עוטף עזה", מטילים מדי פעם על המנהיגות המקומית משאות כבדים, לעיתים כבדים מאוד.
על מנת לראות את התמונה המלאה, חשוב להבין: השמירה על השגרה היא מרכיב הכרחי בחוסן של התושבים והקהילות. בלעדיה, לא ניתן לחיות כאן לאורך זמן. אם נשבית את חיי היומיום בכל פעם שמופר השקט, לא ניתן יהיה לקיים כאן חיים נורמליים.
בואו נעצור לרגע ונשאל: מדוע למרות הירי המתמשך, אזור שער הנגב חווה צמיחה דמוגרפית כל כך גדולה? מדוע הגיעו אליו בעת האחרונה כמאתיים משפחות חדשות, שבונות כאן את ביתן במיטב כספן? מדוע הביקוש ללימודים במכללת "ספיר" רק עולה, ואין חדר אחד פנוי ביישובי האזור? מדוע נמכרו כל המגרשים בפארק התעשייה המקומי "ספירים"?
התשובה היא פשוטה ומורכבת בו זמנית. אנחנו מכנים אותה "כפות המאזניים". בכף אחת מונחים הקסאמים, הפצמ"רים וכל הטרור המכוון כלפינו. הסכנה היא
ואז מתבוננים על הכף השנייה. שם נמצאים החינוך האיכותי בבתי הספר ובקיבוצים, חיי הקהילה המשתפים, ההשכלה הייחודית והזמינה, החוסן הקהילתי המתובל בערבות ההדדית, המרחבים הפתוחים והנופים היפים, הסביבה העסקית המעודדת, ועוד.
ואז מתברר שהמשקל המצטבר על הכף השנייה גדול מספיק כדי להטות את הכף. לפחות לגבי כל מי שבוחר להישאר או להגיע.
ניתן לחלק את שתי הכפות על ציר אחר. הכף של החיים הלא נורמליים והכף של החיים הנורמליים. כדי שנוכל להתמודד עם איום הירי ולייצר חיים נורמליים, צריך שיהיו לנו מערכות חינוך מתפקדות, חיי קהילה סביב השעון, מערכות כלכליות פעילות, לימודים סדורים וכדומה. כל אלה יכולים לקרות רק תוך מאבק עיקש על קיום השגרה.
אם נחזור לאירוע הקשה איתו פתחנו, נוכל להבין מדוע הייתה תנועת מטוטלת בין ההחלטות לקיים לימודים או לבטלם. בדיעבד, כולנו שמחנו על כך שההחלטה הסופית הצילה חיים. והפקנו גם את הלקח: רצוי ככל האפשר לקבל החלטות במעגלים של שיתוף. זה יכול לייצר יותר תבונה ולחזק את הלכידות הקהילתית.
עם זאת, יש לדעת: במהלך העשור האחרון היו לא מעט אירועים ביטחוניים או תקופות של הסלמה כמו זו שחווינו זה עתה. סיטואציות כאלה מייצרות באופן טבעי לחצים להפסקת השגרה. ברוב המקרים, לאחר התייעצות עם גורמי הביטחון, מתקבלת ההחלטה לקיים את מערכות החיים כסדרן.
במבט לאחור ניתן לומר בוודאות, שההחלטות האלה מוכיחות את עצמן. הן מייצרות את החוסן המתמשך. בזכותן הכף של החיים והתקווה גוברת על הכף של הטרור והאימה.
הכותב הוא מנכ"ל המועצה האזורית שער הנגב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם