מגרוזני לחומס: כך למד אסד מהרוסים
הצבא הרוסי בצ'צ'ניה הפעיל טקטיקה חסרת פשרות נגד המתנגדים והעיתונאים. כעת ניתן לראות את אותן שיטות מופעלות גם ברחבי סוריה
ביצעתי את השיחה שתכננתי. היא הייתה קצרה. אחר כך גם המפקד עשה שיחה קצרה, מיהר לנתק והחזיר לי את המכשיר. "מספיק", הוא אמר. מיהרנו חזרה הביתה ותוך עשר דקות, סוללת רקטות גראד הפגיזה את השכונה הנטושה שבדיוק יצאנו ממנה.
זה היה בחודש דצמבר 1999, והמתקפה האכזרית של רוסיה על גרוזני התנהלה במלוא עוזה. אחרי התפרקות רוב האימפריה הסובייטית, צ'צ'ניה הייתה המדינה היחידה שראש הממשלה החדש ולדימיר פוטין סירב לוותר עליה. במלחמה הראשונה, הבוס שלו בוריס ילצין והצבא הרוסי הובסו על ידי הכוחות הצ'צ'ניים והושפלו על ידי אמצעי התקשורת.
חמש שנים אחרי, רוסיה חזרה. האסטרטגיה החדשה של פוטין הייתה חסרת פשרות: להשתיק, לכתר, לרסק ו"לטהר". היה זה שילוב של טקטיקות אכזריות - תקיפה בסגנון סטליניסטי באמצעות חיילים רבים המלווה בתעמולה אורווליינית שהזינה את הרוסים בנרטיב, שהפך את לוחמי החופש הצ'צ'נים לשכירי חרב וטרוריסטים איסלמים. 200 אלף אזרחים נהרגו במלחמה ההיא.
הפעם, בניגוד למלחמה הראשונה, המשטר הרוסי גם דאג למנוע מעיתונאים סיקור אוהד או מביך מתוך שדה הקטל. זו גם הסיבה לכך שאין הרבה דיווחים ממלחמת צ'צ'ניה השנייה. לאחד הדיווחים הבודדים, והטובים ביותר, אחראית מארי קולבין, שתיארה את הבריחה המפחידה שלה מגרוזני עבור הסאנדיי טיימס. בחודש שעבר, קולבין חשבה לנסות שוב את מזלה, להיכנס לעיר הסורית הנצורה חומס ולהתריס כנגד עוד מלחמת דיכוי אכזרית. אלא שהפעם היא הפסידה.
קשה לדעת אם נשיא סוריה בשאר אסד - בן ברית ותיק של רוסיה - למד מההצלחות במלחמה האחרונה בצ'צ'ניה לפני שפתח במתקפה משלו על העיר חומס. אך אין ספק שהיועצים הרוסים שלו יודעים טוב מאוד את העבודה. הדיכוי של ההתקוממות בחומס מזכיר את המתקפה על גרוזני, הן בשימוש במודיעין מאותות אלקטרוניים כדי לאתר ולחסל את אויבי המשטר, והן בנחישות חסרת הרחמים להשמיד כל התנגדות, וזה כולל עיתונאים מערביים.
היכולת של אסד לאתר ולחסל עיתונאים המשתמשים בטלפון לווייני, כנראה עלתה לקולבין בחייה. לפי אינספור דיווחים, הכוחות הסורים השתמשו באותות מהטלפון שלה על מנת לאתר את מיקומה ואז הפציצו את האזור. כתוצאה מההפגזה קולבין מצאה את מותה ב-22 בפברואר , יחד עם הצלם הצרפתי רמי אושליק ועוד אזרחים סורים רבים.
השימוש בממסרים של טלפונים סלולריים ולווייניים כדי לאתר את האנשים שמפעילים אותם, עדיין היה חדש יחסית לפני כעשור. מאז, רוסיה רק הלכה והשתכללה בתחום הזה. ב-21 באפריל 1996, הנשיא המורד של צ'צ'ניה דזוקאר דודייב, דיבר בטלפון לווייני עם השליח הרוסי קונסטנטין בורובוי על כניסה לשיחות שלום עם בוריס ילצין. במהלך השיחה הוא חוסל על ידי טיל ששיגר לעברו מטוס קרב רוסי. מטוס הקרב קיבל את מיקומו המדויק של דודייב ממטוס ביון שאסף מודיעין אלקטרוני. היו אלה התחבולה והאכזריות הרוסית במיטבה.
זה היה צריך להיות ברור, אפילו באותם ימים, שלכניסה עם כלי תקשורת מודרניים לשדה קרב יש יתרונות, אבל גם חסרונות.
נריץ את הסרט קדימה לסוריה כיום. צבא סוריה החופשית של האופוזיציה מנוהל על ידי קולונל בחיל האוויר לשעבר המפקד על קבוצה לא ממש מאורגנת של עריקים, הנהנים מתמיכתם של צעירים נלהבים. הם נשענים כמעט לחלוטין על טלפונים סלולרים ולווייניים, על האינטרנט ועל המדיה החברתית כדי לתקשר ביניהם. בפוקס ניוז דיווחו בתחילת פברואר
וכדי לדווח מה באמת קורה בחומס, עיתונאים אמיצים כמו קולבין ועוד רבים אחרים, סיכנו את חייהם על מנת להיכנס לעיר ולדווח מהשטח. מה שהם הראו לנו היה מרגש, מחריד ומביך. פעם נוספת, ממשלות המערב נתפסו יושבות בחיבוק ידיים, בשעה שנשים, ילדים ואזרחים חפים מפשע נטבחו בהמוניהם בידי ממשלתם.
אבל מה שהעיתונאים לא הצליחו להעביר לנו זה את היקף השימוש של המשטר הסורי (תודות ליועצים הרוסיים) בלוחמה אלקטרונית, כדי לדכא את ההתקוממות העממית - וכל מה שנמצא במקרה בדרך. סוריה היא אחת מהלקוחות הגדולות של רוסיה בכל הקשור לנשק, אימונים ומודיעין. בתמורה לכך, דמשק מאפשרת לצי הרוסי לעגון בנמל המים העמוקים טרטוס בים התיכון.
בשנת 2011 מוסקבה מכרה לדמשק נשק בסכום כולל של מיליארד דולר, וזאת חרף הסנקציות ההולכות ומחריפות נגד משטר אסד. יחד עם נשק המתקדם, מגיעים גם דברים אחרים שפחות ניכרים לעין - האימונים שהרוסים מעבירים לסורים כדי להשתמש בטכנולוגיות ובשיטות הלחימה.
קולות הטילים המרסקים אזרחים היו צריכים להזכיר לקולבין מלחמה אחרת ולגרום לה לנהוג ביתר זהירות. היא הייתה חייבת להכיר את כל הסימנים מסיקור המלחמה בצ' צניה, כאשר הרוסים רדפו ללא הרף אחריה ואחר המלווים שלה, בנסיון לעצור, להשתיק או להרוג כל עיתונאי שמנסה לדווח על טבח אזרחים.
כאשר הייתי בגרוזני, הצבא הרוסי הקיף אותי שלוש פעמים, נכחתי במקומות שספגו הפגזות ישירות וכדורים שרקו לי ליד האוזן. הקשבתי בתשומת לב להוראות הביטחון של מפקדי המורדים הצ'צ'נים ובזכותם נשארתי בחיים. המורדים האלה היו פעם חלק מהצבא הסובייטי ומנגנוני המודיעין שלו, והם ידעו טוב מאוד את כל התרגילים המלוכלכים של רוסיה.
הם לימדו אותי הרבה דברים: לא לתקשר במכשירים אלקטרונים, לא להאמין ל"תדרוכים לתקשורת" ולעולם - אבל לעולם - לא לספר לאנשים לאן אני הולך. המפקדים הצ'צ'נים גם אמרו לי, שאם אתפס על ידי כוחות רוסיים, להגיד שנחטפתי על ידי הצ'צנים.
בדיוק בדרכי החוצה מצ'צ'ניה, פגשתי את קולבין, שעשתה את דרכה פנימה. היא רצתה לקבל ממני כמה שיותר עצות. הזהרתי אותה מפני הצביעות והאכזריות של הצבא הרוסי. אך למרות אזהרותיי, קולבין האמיצה נכנסה לצ'צ'ניה וכתבה דיווחים מסמרי שיער שזיכו אותה בפרסים, סיפורים שכיום נראים מאוד דומים לסיקור שלה מסוריה. הצטערתי מאוד לשמוע שקולבין נהרגה בסוריה, והצטערתי שבעתיים בגלל המחשבה, שאילו היא הייתה זוכרת את האזהרות הבסיסיות, אולי עדיין הייתה איתנו.
הטעות הראשונה שלה הייתה כאשר התגוררה בתוך "מרכז התקשורת" של המורדים, שזה בעצם בית בן ארבע קומות שהתגוררה בו משפחה והוא אחד הבודדים בעיר שהיה בו גנרטור.
הטעות השנייה שלה הייתה בתחום התקשורת. הצבא הסורי ניתק את המערכת הסלולרית ואת רוב החשמל בשכונת באבא עמר, וכאשר עיתונאים שלחו אותות הם הפכו את עצמם למטרות ברורות. לאחר שעיתונאית סי-אן-אן ארווה דיימון דיווחה בשידור חי מ"מרכז התקשורת" במשך שבוע, הבית הופגז עד שהגג קרס.
יתכן שקולבין נלכדה בפנים, אולם היא בחרה לדווח מספר פעמים באמצעות הטלפון והדיווחים שלה הועברו בשידור חי בסי-אן-אן ובערוצי תקשורת נוספים. בכך היא בעצם הבהירה לצבא הסורי שהיא נשארת בבניין שהופצץ.
השגיאה השלישית שלה הייתה טון הדיבור. היא הבהירה בעד מי היא בעת שתיארה בהתרגשות את פשעי המשטר הסורי.
באופן לגמרי לא מפתיע, למחרת בשעה 9 בבוקר, "מרכז התקשורת" הופצץ שוב. היא נהרגה יחד עם הצלם שלה רמי אושליק ועוד לפחות שמונים אזרחים סוריים.
בגרוזני, הרוסים החליטו שהם ישמידו הכל, את כולם, וכל מי שישמיע קול נגד המשטר, כולל עיתונאים שניסו להיכנס לעיר. ברור לגמרי שסוריה קיבלה החלטה דומה בכל הקשור לחומס. הפעילות הצבאית בעיר מטרתה לבצע טבח, ללמד לקח בסגנון הסטליניסטי את אלו שמעיזים להתנגד למשטר הסורי.
האו"ם מעריך שיותר מ-8,000 סורים נהרגו מאז שהחלה ההתקוממות במדינה לפני שנה. יתכן שהמספר המצמרר הזה היה גבוה עוד יותר, אם עיתונאים אמיצים כמו קולבין לא היה מחרפים את נפשם ונכנסים למדינה.
לפי החדשות האחרונות, המורדים נסוגו מבאבא עמר המופגזת למקומות בטוחים יותר וכעת הכוחות של אסד, כמו גם היועצים הרוסים, טוענים לניצחון. לפי הדיווחים הרשמיים ממשרד המידע הסורי, "שכירי החרב והטרוריסטים שנהנים מתמיכת ממשלות זרות" נמלטו מהעיר, גופות של שלושה עיתונאים מערביים "נמצאו" והעיר חומס שוב "שקטה".
אולם, חרף הטענות של דמשק, המאבק עדיין לא הסתיים, ואנו זקוקים לעוד עיתונאים חכמים ואמיצים שיאירו מקומות כמו סוריה, שבה המשטר נחוש להכניס את עמו לתוך האפלה. ואסור לנו גם לשכוח ממי המשטר למד את שיטות הדיכוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם