לפעמים שביתה היא הפתרון היחיד

מאז יוני ממתינים עובדי תנובה להסכם שכר חדש, ועל רקע דיווחי החברה על רווחים בגובה 428 מיליון, כדאי לעזוב את סוגיית הקוטג' ולהקשיב להם ברצינות

יובל גורן | 20/3/2012 14:16

תגיות: תנובה,קוטג'

ההכרזה על סכסוך העבודה הנוכחי בחברת תנובה, שבבסיסו עומדת דרישת ועד העובדים לקדם את המשא ומתן מול הנהלת החברה על הסכם שכר חדש לכ-6,000 עובדי תנובה לאחר שתוקפו של ההסכם הקודם פג בחודש יוני האחרון, התקבלה בתזמון שבקלות עשוי להיתפס כאחד הגרועים, לפחות מבחינה ציבורית ותקשורתית – ב-8 בפברואר, בדיוק ביום שבו עופר עיני הוציא את המשק הישראלי לשביתה כללית לראשונה מזה למעלה משלוש שנים.

למעשה, עוד בטרם הגיעה הידיעה על סכסוך העבודה בחברה השולטת ב-70 אחוז משוק מוצרי החלב לכלי התקשורת השונים, העניין בה היה מזערי עד אפסי, כשהמדינה כולה, לרבות מערכות העיתונים, הטלוויזיות, הרדיו ואתרי האינטרנט, החלה את הספירה המוכרת לקראת השביתה במשק ולאחר תחילתה - את הספירה הלא פחות מוכרת לקראת ההכרזה הצפויה על סיומה.

ומה לגבי המשא ומתן בין ועד עובדי תנובה להנהלה? או, טוב ששאלתם. כי במשך למעלה מחודש שעבר מאז הכריז ועד העובדים של תנובה על סכסוך העבודה, ולמעלה מחצי שנה מאז פג הסכם השכר הקודם, ועד לרגע בו החליט הוועד כצעד מחאה לעצור את אספקת הקוטג' לרשתות השיווק ולמרכולים ויצר את העניין הציבורי-תקשורתי הכי קל מאז ימי מחאת הקוטג' של איציק אלרוב, אף אחד לא שאל, לא התעניין ולא התרגש מדרישות העובדים.

אף אחד גם לא ניסה להבין מדוע בכלל הם הכריזו על סכסוך העבודה. לא הציבור הרחב, לא התקשורת, ולא, גם לא ממש נרשמה התעניינות ערה מצדה של הנהלת החברה.

מי היה מתייחס אליהם אחרת?

אז אולי כדאי להזכיר למי שבוחר להתמקד באפקט התדמיתי של המהלך לעצירת אספקת הקוטג', שמאחוריו עומדים אלפי עובדים שממתינים לשיפור המיוחל בשכרם. עובדים אשר רבים מהם יוצאים מהבית בשעות שרוב הציבור בישראל עדיין ישן בשביל לספק לכולנו את החלב, את הגבינות וכן, גם את הקוטג', ברגע בו נרד בבוקר למכולת או נעצור לקניות בסופר אחרי העבודה.

לא מיותר גם להזכיר שעובדי תנובה מאורגנים וחברים בהסתדרות הכללית, וכמו כל מקום עבודה שעובדיו מאורגנים במדינת ישראל, יש

להם ועד עובדים שמייצג אותם מול ההנהלה, וכאשר תוקפו של הסכם השכר הקיבוצי של העובדים פג בחודש יוני בשנה שעברה, ובטח כאשר מאז ועד היום לא מצאה ההנהלה לנכון להתחיל ולשבת עם העובדים ברצינות ולדבר על דרישותיהם ולנסות למצוא את הדרכים להיענות להם – כמובן במסגרת הכלים העומדים לרשות שני הצדדים במשא ומתן – תפקידו של הוועד הוא לצאת למאבק בכל הכוח על זכויותיהם של העובדים. אם הם לא היו עושים זאת, הם לא היו ראויים להישאר בתפקידם עוד יום אחד.

לילך סיגן כתבה כאן אתמולעל "אמנות יחסי הציבור", כשזיהתה - ובצדק – את עצירת אספקת הקוטג' כמהלך סימבולי שנועד לעלות את הנושא לכותרות, ובכך למעשה למקד את העניין הציבורי בעצם המחסור הצפוי במוצר שנמצא בכל רגע נתון כמעט בכל בית בישראל, ולא במשא ומתן עצמו.

אבל אם העובדים לא היו נוקטים בצעד המחאה הלא שגרתי האמור, מי היה שם כף בידיהם שמשהו היה משתנה בעמדת ההנהלה באשר לדרישותיהם? מי בכלל היה עוצר להקשיב להם? הרי תוקף הסכם השכר הקיבוצי פג עוד ביוני אשתקד, לפני למעלה מחצי שנה - מדוע עד היום לא הצליחו הצדדים להגיע לידי הסכמה?

אולי מישהו כבר שכח שהשיפור בתנאיהם של עובדי הקבלן התאפשר רק בתום שביתה כללית במשק שנמשכה חמישה ימים, לאחר למעלה מארבעה חודשים בהם משרד האוצר לא זז מילימטר מעמדתו כל עוד זכות השביתה לא ניתנה להסתדרות שיצאה למאבק על שיפור תנאיהם של עובדי הקבלן עוד בחג הסוכות האחרון?

האחריות של העובדים

יותר מזה, במקרה של עובדי תנובה, מי שפעל ביתר רגישות ובהבנה כלפי הצד השני היו העובדים עצמם, שזיהו את המשבר אליו נקלעה החברה עם פרוץ מחאת הקוטג', מרד הצרכנים האפקטיבי הראשון מזה שנים אותו הוביל כזכור איציק אלרוב, שנמשך ביתר שאת עם התעצמותה של המחאה החברתית בחודשי הקיץ האחרון.

יו"ר ועד העובדים, אחיאב שמחי, ציין לא פעם במהלך החודשים האחרונים שאף שעל פי החוק יכול היה להכריז על סכסוך העבודה עוד בעיצומה של המחאה החברתית, לא עשה זאת בדיוק מתוך אותה תחושת אחריות ושותפות של עובדים לחברה בה הם מועסקים ובהם הם רוצים להמשיך לעבוד, בוודאי בעת שהיא נתונה באחד המשברים הגדולים שידעה בשנים האחרונות ובשיאו כזכור עזבה את תפקידה יו"ר הדירקטוריון זהבית כהן.

והנה אנחנו בחודש מארס, חג הפסח כבר מעבר לפינה, ומה עם הסכם השכר החדש לעובדים? אה, תודה ששאלתם. עד השבוע ההנהלה לא ממש התרגשה מדרישות העובדים, משכה עוד ועוד את המשא ומתן ללא כל נכונות להגמיש את עמדותיה, ויתרה מכך, התנתה את תוספות השכר המתבקשות בהכנסת סעיפים מסעיפים שונים כגון שינוי דרסטי במערך ההפצה, הסכמה לפיטורי מאות עובדים מקווי הייצור וניסיון להפוך את תנובה לחברה אטקרטבית יותר - סעיפים שרחוקים מלהיות רלוונטיים כחלק מהסכם שכר חדש לעובדים.

אז כשחושבים על זה שמאז חודש יוני העובדים ממתינים להסכם שכר חדש, ועל רקע דיווחי החברה עצמה על רווחים בגובה 428 מיליון שקל בשנת 2011, דווקא בשנה בה פרצה המחאה החברתית, וכשההנהלה מודיעה על חלוקת דיבידנד בגובה 280 מיליון שקל נוספים לבעלי המניות, אולי כדאי לעזוב את סוגיית הקוטג', ולנסות להקשיב ברצינות למה שמפריע לעובדים, ולשאול למה עד עכשיו זה עדיין לא קרה.