אירופה נפלה
בריטניה הייתה ראשונה. כעת גם צרפת מבינה שנפלה תחת ציפורני האסלאם הרדיקלי שצומח בה ומאיים על ביטחונה. הפחד שלהם מוצדק
זו בהחלט איננה שכונת עוני של טולוז וגם לא גטו של מהגרים שנדחסו אל הפרברים, הרחק מהעין ומהרוב הלבן והנוצרי.
אבל בלב התמונה הזו, הבניין של מראח שונה מאוד. הוא בניין דירות, לא בית פרטי, בן כמה קומות. תמונותיו מראות את איכות הבנייה; היא נראית ממשלתית וירודה. תושביו אינם לבנים ונוצרים כמו שכניהם - הם מהגרים, בניהם ונכדיהם.
הם חיים יחד, צפופים, שונים, בלב השכונה הרגילה. זוהי דווקא האינטגרציה האירופית הנאורה: לא להרחיק את המהגרים לפרברים אומללים ומופרדים, אלא ליישב אותם בשכונות רגילות, בבניינים שנבנו במיוחד.
בבריטניה, בלב שכונות עשירות כקורח, עומדים בנייני הדיור הציבורי על ענייהם ומהגריהם. מצד אחד, בית פרטי ששווה מיליונים, וממש מעבר לגדר, מציצים, בנייני דירות ארוכים ובהם מהגרים מלזיים, גנאים, פקיסטנים.
הסיפור הצרפתי, בדרך כלל, גרוע יותר: שם נדחקו רבים מהמהגרים אל פאתי הציוויליזציה הצרפתית, נטולי אמצעים ועבודה, לא מחוברים כלל לחלום הצרפתי. ב-2005 פרץ "מרד הפרברים", התפרעות המונית וקטלנית. זה היה סימן ראשון, מבשר רעות.
אך למשפחתו
דילולם של המהגרים בתוך שכונות נוצריות לבנות. בסוף, וזו אולי הנקודה החשובה, זה לא שינה שום דבר. הבניין עמד בלב השכונה, אך הוא היה מעולם אחר. תושביו קיבלו את הדואר מאותו דוור, אך ראו טלוויזיה אחרת, וקראו ספרים אחרים, וחלקם, ובעיקר מוחמד מראח, חלמו חלומות אחרים.
הרוצח היה ג'יהאדיסט, סלפיסט. הארגון האיסלאמיסטי שאליו היה שייך מתאר, למעשה, את תת התרבות הפונדמנטליסטית שצמחה בערוגות המוזנחות של בני המהגרים בצרפת.
מאות סרטונים באינטרנט מראים חבורה של אנשים צעירים, שונאים ואבודים. זקנם צומח פרא, דגליהם שחורים במיטב המסורת האל-קאעידיסטית. הם נושאים מפה שחורה של צרפת וכתוב בה: "חליפות".
הסרטונים נפתחים בפתיחים גרפיים מושקעים, עם אנימציה ושירים על העתיד הנאצל של פרשי האסלאם. אך אחריהם נראית חבורה עלובה משחקת במשחקי פיינטבול בלב מבנה נטוש ומטונף בטולוז. הם מספרים לעצמם ולנו שהם מתאמנים למען הג'יהאד.
אך יותר מלוחמים הם נראים כמו מפלצות שגדלו בביצת הכישלון. בהפגנות שלהם הם מייללים על איסלאמופוביה, אך באותה נשימה קוראים למדינת שריעה ומבטיחים את חיסול הציונים. הפוביה שהם מייצרים מוצדקת מאוד.
הנשיא סרקוזי אמר השבוע שיש מפלצת שמסתובבת בצרפת; הוא צדק. אך יש יותר מאחת. מהפרברים המוזנחים של פריז ועד לדוגמאות של אינטגרציה מעושה בטולוז, הרבה מפלצות צמחו וגדלו באירופה, יונקות את החלב המורעל של איסלאם רדיקלי.
צרפת שלהם איננה חירות, צדק ושוויון; חלום ההשתלבות איננו מעוניין בהם, והם אינם רוצים בו. זו איננה הצהרה פוליטית; זו המציאות בצרפת.
היא עכשיו משלמת מחיר על כישלון נורא - לא ההגירה כשלעצמה אלא כישלון השתלבותם של המהגרים. לא הרצון הנאור לפלורליזם, אלא ההתעלמות האיומה מהאיום הרדיקלי.
לפני כמה שנים זו הייתה בריטניה ששילמה מחיר כזה, כאשר בריטים מהשורה, מוסלמים, התאבדו ברחובות לונדון כדי לרצוח בריטים אחרים. בהתמודדות עם רדיקליות, הרב תרבותיות של בריטניה נכשלה, ועכשיו גם המודל הצרפתי מדמם.
פטריק וויל הוא היסטוריון צרפתי שעוסק בהגירה. "אלה היו מתקפות סימבוליות מאוד", הוא אמר השבוע, "הרוצח תקף את רעיון האינטגרציה הצרפתית. הוא תקף את מי שמייצג את עמודי היסוד של הרפובליקה הצרפתית - עקרונות השוויון וכבוד למגוון אנושי".
צרפת הייתה קול אחד של אבל מאוחד עד יום רביעי בשלוש בבוקר. מוסלמים, נוצרים ויהודים יכלו להתחבק ולקוות שיתברר שהרוצח מטורף ונטול אידאולוגיה. התגובה הצרפתית הייתה כל כך נרעשת, מזועזעת והמומה, שאי אפשר היה לטעות בהבנת האתוס הלאומי מאחוריה.
לבה של צרפת לא הפך גס באלימות ובנרצחים. המדינה כולה עצרה מלכת, התגייסה למצוד, התחברה למסכי הטלוויזיה. יש דיבור פשטני לעתים על לבה האדיש של אירופה. החום שבקע מצרפת השבוע ביטא רוח אמיתית של כאב.
הייתה תקווה רבה בתגובה הזו, אך זו התחלפה עכשיו במשבר פנימי עמוק. לשווא ינסה הנשיא סרקוזי לאחד את קרעי המציאות שנחשפת. זוהי איננה צרפת וזהו איננו איסלאם, אומרים רוב המנהיגים הפוליטיים במדינה. הם צודקים.
אבל כדי להפוך את החיים לבלתי נסבלים, כדי לרצוח את מרים מונסונגו בת השמונה, אין צורך ברוב. דרוש רק מיעוט מבוטל ונחוש. ומיעוט מבוטל וקיצוני - בכל מקום - יכול לגדול רק אם רוב נרחב יותר מאפשר לו לפעול. רוב שמגלגל עיניים מול שנאה וגזענות. העשבים השוטים צומחים בערוגות מטופחות. פונדמנטליזם דתי לא מחייב אלימות, אך הוא נושא את הפוטנציאל לאלימות. כמו זיהום ויראלי.
עכשיו מתחיל הקרב הפוליטי. הסוציאליסטים יקראו לאחדות צרפת ויאמרו, יותר בשקט, שסרקוזי דחף את הקהילה המוסלמית אל הקיר.
פרשנים פוליטיים צרפתים כבר התחילו להסביר ש"חוק הרעלה" גרם לתהליכי הקצנה בחברת המהגרים המוסלמית. שהממשלה שיחקה לידי הקיצוניים שם. אל מולם יתייצב הימין הקיצוני ובראשו מרין לה פן. היא הייתה הראשונה ששברה את ברית השתיקה בין המועמדים לנשיאות צרפת, שהחליטו להשעות את הקמפיין הפוליטי בשל הטרגדיה.
לה פן הציגה תזה משכנעת: הפונדמנטליזם הורג מוסלמים, ילדים יהודים, נוצרים. חייבים לצאת ל"מלחמה" נגדו. הפשיזם אוהב לדבר על יציאה ל"מלחמה" ; בלי להגדיר אויב או יעדים מדויקים.
אל מול תחילת ההתכתשות הפוליטית, הנשיא סרקוזי היה חייב להמשיך בקו נשיאותי על-לאומי. אם יצליח לדבוק בו מול המתקפות, אולי יחלץ ניצחון בבחירות.
אך ה"חזית הלאומית" ומרין לה פן ינסו לנקר את עיניו ולהציגו כרך ומתון מדי; הראיה שיציגו תהיה הטרגדיות בטולוז. אחרי הטרגדיות תמיד נשארת הפוליטיקה. מי כמונו יודע.
nadav.eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם