כשהניו יורק טיימס מתנגד
גם אם עורכיו של הטיימס מאמינים כי תקיפה ישראלית באיראן איננה דבר רצוי, להיטותם לסרסר את עמודי העיתון לטובת האג'נדה שמגיעה מהבית הלבן, מטילה עליהם כתם
קלר תפס את מקומו מאחורי הפודיום, והכריז מבלי למצמץ: "הצלתו של הניו יורק טיימס היא כעת מטרה נעלה העומדת בשורה אחת עם הצלתה של דרפור".
העיתונאי עתיר הניסיון התקשורתי, בסך הכל רצה למקד את תשומת הלב למצבו הקשה של העיתון מדולדל הקוראים שבראשו עמד, אך מבלי להתכוון לכך חשף סיבה חשובה נוספת, לצד מהפכת האינטרנט, שהביאה את הטיימס אל עבר פי פחת – ניתוק אליטיסטי הגובל בעיוורון, ותחושת חשיבות עצמית יהירה כל כך, עד שהיא שמסוגלת לייצר השוואה מעוותת שכזו.
משום מה, אף שאת הטיימס קוראים כיום פחות מאחוז אחד מהאמריקאים, דומה כי בישראל יש לו תפוצה של קרוב למאה אחוזים – כל שיהוק שמפיק פרשן או כתב של העיתון זוכה מיד לכותרות ראשיות בעיתונות העברית, שמרבית עורכיה וכתביה חולקים את האג'נדה השמאלית שלו. כך קורה גם בשבועות האחרונים, עם הקמפיין המתוזמר שמקדם הטיימס נגד פעולה ישראלית באיראן.
מדי כמה ימים מפרסם העיתון ידיעה מפחידה חדשה, הקשורה בתקיפה שאולי ממשמשת ובאה. השיא הגיע בשבוע שעבר, כשהטיימס טען, בהתבסס על מקורות עלומים בפנטגון, כי סביר שפעולה ישראלית באיראן תוביל למותם של מאות חיילים אמריקאים.
בין אם התרחיש הזה הגיוני או מוגזם, הוא חלק ממסע יחסי ציבור ציני של ממשל אובמה, אשר משתמש בעיתון הידידותי כשופר לתעמולה שהנשיא ופקידיו לא יכולים להשמיע בעצמם.
לאובמה, כידוע,
אם שוק העבודה ימשיך להראות סימני התאוששות, זהו הדבר העיקרי שיוכל לסכן את זכייתו בכהונה נוספת; ואם ישראל תתקוף באיראן, מחיר הדלק צפוי לזנק.
גם אם עורכיו של הטיימס מאמינים בכנות כי תקיפה ישראלית באיראן איננה דבר רצוי (ואפשר בהחלט לתת להם את הקרדיט הזה), להיטותם לסרסר את עמודיו לטובת קמפיין שמנווט ישירות מהבית הלבן ומונע במידה רבה משיקולים פוליטיים, מטילה כתם על העיתון שמאז היווסדו התגאה בסטנדרטים עיתונאיים נטולי פשרות.
הנימוק לפיו חשוב להבליט את פרסומיו של הטיימס, מאחר שגם אם קוראיו מועטים הרי שהם כוללים את מעצבי המדיניות האמריקאית, אינו תופס בקמפיין הנוכחי, שבו הממשל הוא זה שמפעיל את העיתון כבובת חוטים המתמסרת לו ברצון, ולא להפך.
לכן, כל צידוק להבלטה החריגה בכלי התקשורת הישראלים של פרסומי הטיימס בנושא התקיפה באיראן, יכול להתבסס רק על מידת השפעתו על דעת הקהל בארה"ב.
אולם השפעה זו פחותה בהרבה ממה שנוטים לחשוב בישראל. בעידן האינטרנט, רשתות הכבלים והסינדיקציה ברדיו ובעיתונים, קיימים כיום עשרות כלי תקשורת ועיתונאים בודדים שמגיעים לקהלים רחבים יותר, ומשפיעים יותר על דעת הקהל האמריקאית – גם אם עורכי העיתונים בארץ אינם מודעים לקיומם, או לחלופין מתקשים להתחבר לאג'נדה שהם מייצגים.
הטיימס ממשיך להשפיע על קבוצה קטנה של מעצבי מדיניות – אך רק באותם מקרים שבהם הוא מוביל עמדה עצמאית, ולא מעמיד את עצמו כלוח מודעות לפרסומי הממשל.
לכן, בפעם הבאה שהפרשן התורן של העיתון ידווח לכם, באמצעות מעריציו בתקשורת הישראלית, על האפוקליפסה הקרבה שמכינה לנו הממשלה שלנו, תוכלו לנפח את החזה בגאווה ולהרגיש שאתם שותפים אקסקלוסיביים לסוד כמוס – חוץ מכם, כמעט אף אחד כבר לא קורא את הניו יורק טיימס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם