לא לעולם חוסן
מי שרואה את יהודי ארה"ב רק ככספומט ומקור תמיכה אוטומטי חייב להפנים את תהליכי ההתעוררות הרוחניים שיהדות זו עברה - ולדאוג לשמירת הקשר בין ישראל לבינה
חייכתי ועניתי לה כי מבלי דעת היא חוזרת כמעט מילה במילה על מה שאמרו יהודי ארה"ב ממוצא גרמני על אודות המהגרים היהודים ממזרח אירופה שהגיעו במספרים גדולים לארה"ב בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20: שהם וולגארים, רעשנים, לא מתורבתים, לא נקיים ובקיצור מהווים חרפה גדולה ליהודי ארה"ב.
מה שעוד הזכרתי לאותה אישה היא העובדה שכיום רובם של יהודי ארה"ב (והיא בתוכם) הם צאצאיהם של אותם מהגרים יהודים ממזרח אירופה.
בשנים האחרונות התפרסמו מספר מחקרים בארה"ב המצביעים על מגמת ניכור גוברת כלפי מדינת ישראל בקרב יהודי ארה"ב ובעיקר בקרב יהודים צעירים. הטענה הנפוצה היא כי מדובר בפער בין-דורי: יהודים מבוגרים יותר, בין אם אלו שחיו בתקופת השואה והקמת מדינת ישראל, או ילדיהם, המכונים "בייבי בומרס" (שנולדו בין מחצית שנות הארבעים ל-1960 בערך) וחיו בתקופת מלחמת ששת הימים או יום הכיפורים, חוו את התקופות ההירואיות של העם היהודי ומדינת ישראל ולפיכך התמיכה בישראל הפכה עבורם למרכיב החשוב ביותר בזהותם היהודית.
אולם יהודים אמריקאים שנולדו משנות השבעים ואילך – כך ממשיך הטיעון – חוו אירועים
מסע דה-לגיטימציה גלובלי נגד מדינת ישראל, בעיקר בעשור האחרון, תרם להגברת הריחוק של יהודים צעירים מישראל. בשנת 2010 פרסם העיתונאי היהודי פיטר ביינארט מאמר שעורר תהודה רבה, שבו הוא טען כי אם בעבר יהודים ליבראלים נהגו לזנוח את העקרונות הליברליים שלהם בכל הקשור לישראל, היום צעירים יהודים זונחים את תמיכתם בישראל אם היא מנוגדת לעקרונותיהם הליברליים. לפי טיעון זה, הניכור הגובר של צעירים יהודים מישראל קשור לסכסוך הישראלי-ערבי ובעיקר למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים.
אך אם בודקים את יחסה של יהדות ארה"ב לישראל בין השנים 1949-1967, כאשר ישראל הקטנה התקיימה בגבולות שכמעט הפכו לקיבעון בקרב השמאל הישראלי ותומכיו בארה"ב, כאשר לא היו התנחלויות וירושלים היתה מחולקת בין ישראל לירדן – אז ישראל מילאה מקום פחות מרכזי בתודעת יהודי ארה"ב מאשר היום.
בסקר שנערך בקרב מורים בבתי ספר יהודיים בשלהי שנות ה-50, רק 48 מורים (מתוך למעלה מאלף!) דיווחו שהם לימדו משהו על אודות ישראל. בשנות ה-50 "ספר השנה היהודי-אמריקאי" (אחד מהפרסומים החשובים ביותר של הממסד היהודי בארה"ב) הקדיש יותר מקום בין דפיו לגרמניה מאשר לישראל.
1967 היוותה את נקודת המפנה ולאחריה הפכה ישראל למרכיב מכריע בתודעת יהודי ארה"ב ולאופן שבו הם מגדירים את עצמם כיהודים.
לא פחות חשוב בהקשר זה הוא מה שביינארט ומשקיפים אחרים שכחו לציין: אותם מחקרים שהתמקדו בצעירים יהודים-אמריקאים גילו כי ישנו מיתאם בין ריחוק מישראל לבין ריחוק מתחושת זהות יהודית או הזדהות עם יהודים אחרים.
אם ישנה תחושת ריחוק גוברת מישראל אצל אותם צעירים יהודים, הרי שהיא נובעת ממגמת ניכור רחב יותר. כך שגם אילו ישראל היתה נסוגה לקווי ה-4 ביוני 1967 (או לקווי הצעת החלוקה של 1949 לצורך העניין) הדבר לא היה פותר בהכרח בעיה זו.
אך גם אם הסכסוך הישראלי-ערבי אינו הסיבה העיקרית לפער בין יהודי ארה"ב וישראל, המצב עדיין רחוק מלהשביע רצון. הדברים שאמרה לי אותה אישה (והתבטאויות דומות ששמעתי מעשרות אנשים) משקפים הבדלים תרבותיים עמוקים בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב, כגון הצורה שבה יהודים אמריקאים מגדירים את מקום הדת בחיים הציבוריים, יחסם לפלוראליזם דתי ולסוגיות חברתיות שונות.
אם ישראלים רבים מניחים שהקשר בין ישראל ויהודי ארה"ב יתחזק את עצמו ורואים את תמיכת יהדות ארה"ב כמובנת מאליה, הרי שלא לעולם חוסן. מי שרואה את יהודי ארה"ב רק ככספומט ומקור תמיכה אוטומטי חייב להפנים את תהליכי ההתעוררות וההתחדשות הרוחניים שיהדות זו עברה בעשורים האחרונים.
שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם תלויות זו בזו: מדינת ישראל היא אחד ממרכיבי הזהות היהודית ומוקדי ההזדהות העיקריים עבור יהודי ארה"ב, ובה בעת ישראל תלוייה בתמיכת ארה"ב, שלא הייתה מגיעה לרמה אליה הגיעה מסוף שנות השישים ללא תמיכת יהודי ארה"ב.
מה שמונח כיום על הכף בנוגע לאחדות העם היהודי ועתידו גדול מכדי שנניח לריחוק ואדישות להכתיב את הטון ביחסי ישראל ויהודי ארה"ב.
הכותב הוא מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת אריזונה. ספרו "ניו יורק של הגויים: תדמיתם של הלא יהודים בקרב מהגרים יהודים" יצא לאור בינואר 2012
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם