בר מוח: הפרופ' חזר ארצה להילחם בדיכאון
אחרי 17 שנים בארה"ב החליט פרופ' משה בר, אחד המומחים הגדולים לחקר המוח לחזור ארצה. הכל בגלל הרצאה של השר שטייניץ
"מה שהרשים אותי במיוחד, פרט לדברים החשובים שאמר שם השר שטייניץ, זה העובדה שהוא הגיע לפגישה הזאת למרות שהיה מצונן וחולה", אומר פרופ' משה בר, אחד המשתתפים בדיון. "מישהו אחר אולי היה נשאר במלון, אבל השר בא, דיבר והקשיב ברוב קשב לכל מה שהיה לנוכחים לומר לו. ניכר היה שבעיית המדענים הישראלים השוהים בחו"ל תקופה ממושכת אכן מטרידה אותו ואת הממשלה ושיש ניסיון כן למצוא לעניין הזה פתרון.
התרשמתי עמוקות, גם משום שהוא הביא עמו, מהאקדמיה, (ד"ר שטייניץ, העוסק בפילוסופיה, לימד באוניברסיטת חיפה ואף כתב שני ספרים העוסקים באלוהים - א.ד). גישה וצורת חשיבה שהתאימה לקהל שומעיו. אגב, המונח 'בריחת מוחות' מטעה בעיני, משום שאיש לא ברח ונראה שהרוב רוצה לחזור לישראל. הבעיה היא שיש הרבה מאוד כישרונות מבריקים בתחומי מדע שונים בארץ, אבל מעט מאד מקומות עבודה באקדמיה".
ד"ר שטייניץ תיאר בכנס, בין השאר, את הרעיון להקמת מרכזי מצוינות עם תקציבים מיוחדים שהממשלה תעמיד כדי לעודד חזרת מדענים ישראלים מצטיינים מחו"ל. "לא היה ברור אז, בבוסטון, עד כמה הרעיון רציני", אומר פרופ' בר, אבל העובדה היא שכעבור שישה שבועות ממשלת ישראל אכן אישרה את תכניתו של שטייניץ - מה שהביא לשובו של פרופ' בר לארץ. "אני מאמין שהמשך המדיניות הזאת יגביר משמעותית את קצב החזרה לארץ של עוד מדענים וחוקרים מעולים", הוא אומר.
בנובמבר האחרון, בכל אופן, התמנה פרופ' בר לעמוד בראש המרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בראילן - שם החליף את מייסד המכון שעמד בראשו תשע שנים, פרופ' משה אבלס. לפני כשבועיים הוא נפגש עם שר האוצר בקמפוס האוניברסיטה. "הזכרתי לו את אותה התכנסות בבוסטון ושמחתי לשתף אותו בהתרשמותי החיובית מגישתו", הוא מגלה.
פרופ' בר, 47, בעל שם עולמי בתחומו, הוא חוקר המוח הבכיר ביותר ששב עתה לישראל משהות מאוד ממושכת בארה"ב כדי להוביל כאן מחקרים חדשניים ומבטיחים. לפני שובו, לאחר 17 שנה בארה"ב, הגיע בר לדרגת פרופסור-חבר באוניברסיטת הארוורד. "הייתה לי שם מעבדה פעילה וגדולה, אבל יחד עם רעייתי, שאותה הכרתי בעת לימודי במכון ויצמן, וילדי, החלטנו לחזור לישראל", הוא מספר.
בר הוא מומחה בחקר המוח בהקשר הקוגניטיבי - כלומר, כל מה שקשור לזיכרון, לזיהוי ולחשיבה. את התואר הראשון שלו רכש באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותוך כדי זה גם הספיק לשרת שש שנים בחיל האוויר.
תוארו השני, במדעי המחשב ובמתמטיקה הוא ממכון ויצמן ברחובות ואת הדוקטורט בפסיכולוגיה קיבל באוניברסיטת דרוםקליפורניה. משם, המשיך להארוורד - אחת משלוש האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם על פי דירוגים שנתיים שונים - וגם הועסק בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון.
"יש לנו עכשיו בבר אילן מכון מרשים מאוד לחקר המוח ובו 36 מעבדות עם צוות חוקרים צעיר, תוסס ויצירתי", הוא אומר, "בכלל, יש כאן הרבה תנופה, ויחד עם הסטודנטים המוכשרים שלנו אני צופה לתוצרת מחקרית מעניינת וחשובה בשנים הקרובות".
בימים אלה, שם פרופ' בר דגש מיוחד על סדרת מחקרים בתחומים הקשורים בפסיכיאטריה ובשילוב בין חקר המוח לבעיות נפש. "אנחנו רוצים להבין הרבה יותר טוב כיצד עובד המוח", הוא אומר, "זהו אולי האתגר הגדול ביותר העומד כיום בפני המדע. לא בכדי מוקדשים לעניין הזה כיום הרבה כספים. אותי, באופן אישי, מעניינות בעיות כמו דיכאון והקשר שבין דיכאון לדפוסי מחשבה ספציפיים. אם נפענח, במחקר בסיסי של המוח ובמשולב עם פסיכולוגיה, את חידת הדיכאון, נעזור לאוכלוסייה גדולה מאוד של בני אדם ברחבי העולם. אני שואף לכך שהיישומים
פרופ' בר מסביר כי אלמנטים וסימפטומים של דיכאון מצויים בלא מעט בעיות נפשיות, ביניהן שקיעה במחשבות הרסניות, קיבעון מחשבתי, התנהגות טורדנית כפייתית ופוסט-טראומה. "לנוכח התגליות האחרונות בנושא הזה יש חוקרים שסבורים היום שאולי צריך לקטלג ולהגדיר מחדש, בדרך מדויקת יותר, חלק מהמחלות הנפשיות", הוא טוען. החידושים הללו הגיעו בעזרת מחקרים שנעשו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כמו למשל סורקי מוח (MRI).
"הם הציצו לנבכי המוח וזיהו את הפעילות העצבית המתקיימת בו, את ששינויים שחלו במבנים של אזורי מוח שונים", חושף בר, השואף כעת להשיג הפחתה בתסמיני הדיכאון, אבל לא בצורה פולשנית: "לא רק בעזרת תרופות או בניתוח שבו פותחים את הגולגולת ומחדירים אלקטרודות שנותנות שוק חשמלי. אני חושב על שילוב של גישה קוגניטיבית להקלה בתסמיני הדיכאון - אולי אפילו בעזרת משחקי מחשב, או משחקים אחרים ואימון ספציפי, כשהרעיון המרכזי הוא יצירת דפוסי מחשבה רחבים ואסוציאטיביים יותר. הרעיונות הללו הם עדיין ברמת חשיבה וניסוי, אבל הכיוון הכללי הוא שבעזרת אימון קוגניטיבי ומשחקים, אפשר יהיה לשנות את צורת החשיבה של האדם הסובל מדיכאון וללמד את המוח לצאת מקיבעון ביתר טבעיות".
אתה חושב שיש לרעיונות האלה סיכוי ממשי?
"אני אופטימי לגבי הכיוון הזה, כיוון שמתברר שדיכאון נובע מפגיעה ברשתות עצביות במוח. ממחקרינו עולה שהן אותן רשתות המשרתות חשיבה אסוציאטיבית רחבה, ולכן יש כאן פתח לתקווה - גם עבור הסובלים וגם למדע. עוד רבה המלאכה עד שיושגו תוצאות, אבל הכיוון נראה מבטיח".
נושא מחקרי אחר, שבו מתרכזת מעבדתו של פרופ' הוא הירידה בזיכרון בקרב אנשים מבוגרים.
"הורינו הקשישים חושבים שהם יכולים לפתור את בעיית הירידה בזיכרון רק בעזרת פתרון תשבצים וסודוקו, לימוד השפה הסינית, או פסנתר", הוא אומר, "הם תולים תקווה שכאן הם ימצאו מזור לדמנציה - המחלה שמתבטאת בהידרדרות בזיכרון, אבל ההערכה המקובלת כיום היא שכדי להתמודד עם הירידה בזיכרון צריך לא רק "לאמן את המוח" באמצעות לימוד, אלא גם לשלב שינויים באורחות החיים. שזה אומר פעילות גופנית אירובית והקפדה על תזונה נכונה. התחושה שלי ושל חוקרים רבים אחרים שעוסקים במוח האנושי היא שלימוד השפה הסינית, פתרון סודוקו או משחק ברידג' פעם בשבוע אכן עוזרים - אבל רק באופן מוגבל. מה שכן - וזו תגלית חשובה מאוד - המלחמה באובדן הזיכרון משיגה תוצאות משמעותיות יותר כשמתחזקים קשרים חברתיים ומצויים בפעילות חברתית".
איך אתה מסביר את זה?
"מתברר שמבוגרים הנוטים להסתגר בבית ולא יוצאים לפגוש חברים ומכרים על בסיס קבוע מאבדים את הזיכרון שלהם בקצב מואץ - ולא משנה אם יפתרו חידות ותשבצים. מספיק להסתכל בעיניים המבריקות של אותם אנשים מבוגרים כשהם חוזרים לבתיהם מפגישות עם מכרים כדי להבין עד כמה האינטראקציה החברתית הזאת חיונית. אנחנו שוכחים לפעמים שהאדם הוא חיה חברתית ויחסים וקשרים עם בני אדם אחרים חשובים לא רק כדי להעביר את הזמן בנעימים, אלא גם כגירוי למוח וככלי לשיפור הזיכרון. מצטברים לאחרונה עוד ועוד דיווחים ממחקרים מדעיים על אזורים מוחיים שהם מפותחים יותר אצל אנשים שמתחזקים רשתות חברתיות ענפות יותר, ושמוחם של אלו פלסטי וגמיש יותר בתפקודיו וביכולת הלמידה שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם