מופז הרוויח ביושר
תוצאות הפריימריז בקדימה שוב הוכיחו שאין "פוליטיקה חדשה". תבוסתה של לבני היא טרגדיה פוליטית ואישית, אך הכתובת הייתה על הקיר
לבני התנפלה על השטח וחרשה אותו בשלושת החודשים האחרונים, אבל בכל מקום שאליו הגיעה, נתקלה בחריצי המחרשה של מופז, שעושה את זה כבר שלוש שנים.
למרות תעלולי "המגזר" ולמרות פוקדי הקולות הכבדים, הוועדים והארגזים, שאול מופז ניצח את הפריימריז אתמול בזכות, לא בחסד, בבירור, לא על חוט השערה, הוא הרוויח את הניצחון שלו ביושר רב, בדיוק כמו שציפי לבני הרוויחה את מפלתה.
לקדימה יש יו"ר חדש, היום הוא היום הראשון בשארית חייה של המפלגה הצעירה-זקנה הזו, בקרוב ייגזר גורלה, ומופז זכאי למאה ימי החסד שלו.
בנימין נתניהו קיווה לניצחונה של לבני היום, היא אויב שהוא כבר מכיר (אך לא מוקיר), נתניהו יודע שלמופז יש פוטנציאל למשהו אחר.
מופז יכול לקלף מנתניהו כמה מנדטים ולהגדיל את גוש השמאל-מרכז עד כדי מהפך, בהנחה שהקולות שיאבד שמאלה יזרמו לעבודה או ללפיד. במצב כזה, בנימין נתניהו עוד עלול להתגעגע לציפי
נכון להבוקר, מופז צריך ללכד מחדש את קדימה, להבהיר לחברי הכנסת של לבני שאין נגדם צווי חיסול, ולנסות להשאיר את לבני עצמה.
זו הפעם הראשונה שהוא מספר 1. שאול מופז הוא ישראלי מופתי, ערכי, חם, לא מבריק, אולי אפילו אפור, לא כריזמטי, אבל כובש ואמיתי.
תומכיו מוכנים להתאבד בשבילו, הוא יודע לעבוד, את הקמפיין הזה ניהל בדיוק כמו שניהל כרמטכ"ל את "חומת מגן". ביעילות , עם הרבה מאוד עבודה קשה, נחישות וארגון. היו לו גם תקופות רעות, היו בחצרו כמה אנשים אלימים מדי, אבל הוא ידע לתפוס את עצמו בזמן ולא להיגרר לשוליים.
קשה להאמין שמופז, שהפך לפוליטיקאי משופשף ומפוכח, הוא אותו אדם שנקלע לפני קרוב לעשר שנים ללשכת שר הביטחון (אחרי שנקרא לשם בידי עמרי שרון, כשפואד בן-אליעזר והעבודה פרשו מממשלת אביו), והוגדר על ידי כל מי שנתקל בו כ"אוטיסט פוליטי".
כמו בכל הקריירה שלו, מופז בא קטן ויצא גדול. הוא לומד בתנועה, הוא חרוץ, והכי חשוב, הוא יודע להביא אנשים יעילים, מסורים ומוכשרים. אין רבים כאלה בפוליטיקה של ימינו (ע"ע האנשים המקיפים את נתניהו וברק).
לבני היא טרגדיה פוליטית ואישית כבדה. כתובת האזהרה התנוססה על הקיר מולה זמן רב, אבל היא התעלמה. אתמול היא התנגשה בקיר הזה במהירות והתרסקה לתוכו.המנדטים הנוכחיים של קדימה שייכים לה, מה שגרם לה להתעוור ולהתאהב בפוזיציה.
החלטתה להישאר באופוזיציה הייתה ערכית, מוסרית וחשובה לדמוקרטיה הישראלית, אבל לצדה הייתה לבני אמורה לדעת לתחזק את האנשים, להאכיל את הפיות הרעבים, לגבש קבוצה שיתופית, לפרגן, ולייצר אג'נדה וסדר יום. בכל הנושאים הללו כשלה.
המאפיין את הקמפיין הזה היה שאנשיו של מופז מתעבים אותה, בעוד אנשיה לא שונאים אותו. ויותר מזה: אנשיו של מופז אוהבים מאוד אותו, ואילו אנשיה לא ממש מאוהבים בה.
הדברים הגיעו עד כדי כך שבחודשים האחרונים לא נמצא חבר כנסת אחד לרפואה בקדימה, לא חשוב מאיזה מחנה, שהסכים להמר שלבני תנצח. הגעתו של עמרי שרון הפיחה תקוות, הג'וניור יודע לעבוד והשקיע המון נשמה, אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
לבני בטח מצטערת עכשיו שהצליחה לשמור על אחדות קדימה ומנעה את פרישת מופז עם "השביעייה הסודית" בתחילת הקדנציה.
אבל מעבר לזה, היא יכולה להלין רק על עצמה. זה היה בידיים שלה, והיא שמטה את זה. ועדיין, מדובר באישה איכותית מאוד, אין כמוה רבים בפוליטיקה הישראלית, היא ספגה אתמול מכה ניצחת ותבוסה קשה, במקומה הייתי סופר עד 10 ולא מקבל החלטות בסערת רגשות.
הוא לא נתן לה רגע אחד של חסד אחרי הפריימריז הקודמים, זו ההזדמנות שלה להוכיח שהיא קורצה מחומר אחר ולתת לו הזדמנות. והוא? טוב, המשימה שלו באמת בלתי אפשרית.
אקו"ם