את עובדת בשביל הצבא
מה אמורה לעשות אם שמתנגדת לגיוס בנה לקודש הקודשים של החברה הישראלית? דיווח מהחזית
האמהות שילדו וגידלו אותם מיטלטלות בין הצורך להגן על בניהן לבין הצורך הלאומי לשלוח אותם לצבא. האם לחתום לבן על שירות בחיל קרבי כשהיא יודעת שהוא מסכן את חייו? לשכנע אותו לא ללכת כדי להגן עליו ובכך להפריד אותו מהקולקטיב, מחברים שלו, מקבוצת ההתייחסות שלו, מהתפיסות שלאורן גדל, ולהפוך אותו שונה מכולם?
30 נשים כאלו התכנסו לצפות ב"סופשבוע", סרטה הדוקומנטרי של תמר וישניצר חביב, שתיעד שלוש אמהות לחיילים בסוף שבוע אחד. הפעולות הדומיננטיות שלהן במהלך השבת שבה הבנים חוזרים הביתה הן כביסה ובישול - הן מכבסות, תולות, מגהצות, מבשלות ומדיחות כלים בשרשרת בלתי נגמרת. אחר כך באות השתיקות הכבדות, לעתים המנוכרות. היא מנסה לשאול "מה שלומך?", או "מה אתה עושה שם?", ונענית בתשובה לקונית במקרה הטוב, או בשתיקה. עכשיו הוא כבר "גבר", ומה שהוא עושה "שם? כבר לא עניינה.
המצלמה, מצדה, בודקת כל אותו הזמן מה היא מרגישה לנוכח העובדה שהמדינה נכנסה לה פתאום לחיים והפכה אותה למשת"פית בעלת ערכים שסותרים את האינסטינקט הכי בסיסי שלה: לשמור שלא יקרה לו שום דבר רע. אחת האמהות לוקחת כדור מדי לילה, כדי לטשטש את האימה מהמחשבות על מה שהוא עובר שם, או מהשאלה "האם תהיה או לא תהיה דפיקה בדלת". אחרת מתנגדת באופן ברור לפעילות הצבאית שלו וחוטפת בשל כך ביקורת מהסביבה.
השיחה בחדר בתום הסרט שיקפה את הייסורים, הבדידות, הזעם והמחיר שמשלמות אמהות אשר מסרבות להפנים באופן אוטומטי את הציווי הלאומי, זה שכופה עליהן לעמוד דום אל מול התפקיד שאין לערער עליו: "אם לחייל".
ענת אומרת שאין היגיון ביולוגי בשליחת ילד לצבא, וכי אישה שכן שולחת את בנה לצבא, עושה זאת בעיניים עצומות. "אמא שלי, שלא עשתה חשבון כששלחה שני בנים לצבא, מצאה את עצמה עושה חשבון ארוך שנים אחר כך, כששניהם נהרגו במלחמת יום כיפור. ואנחנו עוצמות את העיניים", אומרת אותה ענת, ש'גייסה' בן תוך שהיא מפנימה את הרעיון שכולנו אמהות שכולות בפוטנציה. "כן היינו רוצות שיגנו עלינו, אבל אנחנו רוצות שזה ייעשה דרך משא ומתן ולא דרך נשק - ואת הקול הזה לא רוצים לשמוע מאיתנו", היא מוסיפה. כמו אחרות, גם היא לא רוצה להזדהות, משום שהיא מחזיקה במשרה ציבורית וחוששת להיות מסומנת.
רחלי מרחב, ממקימות "הורים לוקחים אחריות", ארגון שמטפל באופן עצמאי בתופעת האלימות בקרב בני נוער, מספרת כמה קשה היה לנשים לחתום על עצומה נגד שליחת הבנים לצבא. "לימדו אותנו כל החיים להיות נחמדות, למצוא חן בעיני אחרים, ולכל אחת שלא רצתה לחתום היה תירוץ אחר: 'אני עובדת במשרד החינוך', 'הבעל שלי לא נותן לי',
"הרי צה"ל הוא בית המקדש השלישי שלנו", היא ממשיכה, "ואם תשאלי כל ישראלי מה הדבר הכי יקר שלא כדאי לאבד, רוב האנשים יגידו צה"ל, לא חקלאות, רפואה או ספרות עברית. אז אני יוצאת נגד קודש הקודשים, וזאת כמעט מלחמה אבודה מראש. אבל לי היה דחף, ישב לי גוש בגרון. גם אני בן אדם, וגם לי יש דעה, ואני לא יכולה לחיות את החיים שלי בלי להגיד את מה שיש לי להגיד. האופציה לא להגיד הייתה סוג של מוות. ולא הסכמתי למות.
"אני זוכרת, שבוע לפני הגיוס, ריב גדול מאוד עם הבן שלי אחרי ארוחת שישי. אמרתי לו: 'אולי בכל זאת תשקול לסרב'. הוא התעצבן, יצא לרחוב וניהל איתי שיחת צרחות ברחוב. 'את לא עומדת בהבטחות שלך, את לא סומכת עלי, תפסיקי להתערב לי בחיים'. בעלי היה בשוק, הוא אמר לי: 'תקשיבי, אם היה לו נשק, הוא היה יורה בך, בעצמו או בשניכם'. וזאת הייתה הדרך של אבא שלו להגיד לי, 'תפסיקי, את משחקת באש'".
המדינה, גורסות פמיניסטיות, מגייסת את הנשים לצרכיה שלה. מבחינתה, תפקיד הנשים הוא ללדת מספר רב ככל האפשר של ילדים, ללמד אותם להזדהות עם המדינה ולחנכם להקריב את עצמם למענה.
ואכן, ישראל היא חברה ולדנית, והנשים ברובן מחנכות את ילדיהן ללכת לצבא ולתרום למדינה. המדינה מגייסת את הנשים לחייל את הגברים. בתחילה זה בא לידי ביטוי במשפט שהן אומרות לילדים שלהן: "אל תבכה כמו ילדה', וזה מסתיים בביקור שלהן בבסיס עם אוכל ובגדים מכובסים. את התפקיד הזה ממלאת האם מעמדת נחיתות ברורה, משום שחברה מיליטריסטית יוצרת אי שוויון מגדרי מובהק. "את עובדת בשביל הצבא, מדאם?", שאלה אישה אחת את התיאורטיקנית הפמיניסטית אדריאן ריץ? כששמעה שלזאת יש שלושה בנים.
"אני רוצה לדעת", סיכמה רחלי מרחב, "שאנשי צבא השקיעו את אותו הזמן במציאת פתרונות לא אלימים, כפי שהשקיעו בעשיית מלחמות". ואילו מיכל פונדק - האם שאמרה לבנה, "אם תלך לצבא, תצטרך לדרוך עלי, כי אשכב על מפתן הדלת" - נעלה את הדיון באומרה: "אולי אנחנו לא אוהבות את הילדים שלנו כל כך. כי אם היינו כל כך אוהבות, לא היינו נותנות לזה לקרות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם