רק ככה הופכים לאלופים
מה שעצוב בסיפורה של יסמין פיינגולד הוא שלולא הכמעט טרגדיה, היא הייתה אולי עוד תמונה קטנה בשער האחורי של מדור הספורט. ההרואיקה היומיומית לפני הטביעה, הכאב בשרירים וההתגברות על הרצון לנוח, כל אלה לא היו זוכים לבדל של תשומת לב
אני לא מכיר את יסמין, ואני בטוח שלולא הייתה ספורטאית, הייתה מוצאת מעיין אחר
יסמין פיינגולד עם אבי טויבון צילום: ראובן קסטרו
אני לא יודע מתי אדם מחליט בפעם הראשונה להקדיש את מתת האל הגופנית שיש לו לספורט כמו חתירה, שיש בו יומיום מפרך ושובר גב ומעט מאוד תמיכה סביבתית. ילד שהולך לכדורגל או לכדורסל רואה לנגד עיניו גיבורים שמנצחים בכל שבת, עושים הרבה כסף, נישאים על כפיים. אני לא יודע מתי יסמין פיינגולד החליטה שבדידותו של החותר למרחקים ארוכים שווה את המחיר.
אני כן יודע מה היא קיבלה מהחתירה, עוד לפני חזרתה לחיים בשלוש השנים האחרונות. כל אחד ממשתתפי מרתון תל אביב שלשום, שהנתיב שלו עבר ליד המקום שבו כמעט טבעה למוות, יודע משהו מזה. הוא יודע שעבור הספורטאי, מקצוען כחובב, שאלות כמו "מה יוצא לך מזה" אינן רלוונטיות. הוא יודע שככל שאתה מרבה לרוץ או לחתור, היעד שבגללו התחלת - להיות אלופה אולימפית, לסמן "וי" ליד המילים "רצתי מרתון" - מיטשטש, ומה שהופך חשוב באמת הוא הדרך: הגריפה הבאה במים, מאה המטרים שלפניך, היעד של יום האימונים הזה, שאחריו יבוא עוד אחד ועוד אחד.
המטרה הופכת לאמצעי, הדרך למהות. רק ככה הופכים לאלופים, רק ככה חוזרים לחיים אחרי מפגש עם המוות, רק ככה משלימים יעד הרבה פחות מרחיק לכת כמו להיות רץ חובב, שאפילו לא מסתכל בשעון.
הספורט האולימפי בישראל מבוזה. ענפים רבים נשלטים על ידי עסקנים שאין להם שום עניין בספורט, התקשורת מכסה אותו בקמצנות, כמו שאריות שנשארות מהכדורגל והכדורסל. כישלונות מתקבלים בשמחה לאיד, כאילו מתעמלת שנפלה מהקורה או שחיין שהגיע אחרון הם הוכחה שמותר גם לנו להיות בטטות כורסה.
הצמיחה הגדולה של ענפים כמו ריצה וטריאתלון כספורט עממי בשנים האחרונות עדיין מתקבלת בכיווץ המצח הקמצני של "הכל טוב, אבל למה יש פקקים בשישי בבוקר רק כדי שהפסיכים האלה יוכלו לרוץ".
מה שעצוב בסיפורה של יסמין פיינגולד הוא שלולא הכמעט טרגדיה, לולא הסיפור ההרואי של אבי טויבין - שהיה איש במקום שבו לא היו אנשים וקפץ לבדו לירקון להושיע - היא הייתה אולי עוד תמונה קטנה בשער האחורי של מדור
הספורט. ההרואיקה היומיומית שהייתה לה לפני הטביעה, הכאב הבלתי פוסק בשרירים וההתגברות היומיומית על הרצון לנוח, כל אלה לא היו זוכים לבדל של תשומת לב.
אבל יסמין פיינגולד מראה לנו מה שבמדינות אחרות, שהתרבות שלהן אינה כה מכורה למטרות מדידות ולהישג חיצוני, הוא מובן מאליו: ספורט הוא דרך, נפלאה מאין כמוה, לרומם את רוח האדם, עבור עצמו ועבור אחרים.
ספורטאי, בוודאי ספורטאי אינדיווידואלי, הוא אדם שלומד בגוף שלו מה שאחרים לא יבינו לעולם ברוחם. וגם כשהוא נוגע במוות, לא צריך להסביר לו מדוע החיים שווים ואיך חוזרים לחיות: הוא חווה מעט מזה, שמינית בשמינית, בכל אימון. הדרך עבורו ברורה וישרה, ממש כמו הנתיב דמוי החץ שמשאיר חרטום הסירה כשהוא פוגש במים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם