איזוהי פמיניסטית
מדוע פמיניסטיות לא מצליחות לשלב כוחות במאבקן הצודק? ד"ר רונית עיר שי, שכל חייה הם סתירה בין זהויות, היא האישה לענות על כך
בדיוני "שולחן עגול" שהפיקו דורית אברמוביץ? והארגונים "איתך - מעכי" ו"אג'נדה" סביב יישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם לשילוב נשים בתהליכים מדיניים וביטחוניים, פרץ ויכוח נוקב בין אישה מזרחית, אשכנזייה, ערבייה ואלופת משנה בצבא, עד שבשלב מסוים התרוממה מהכיסא אלה גרא, מוותיקות שדולת הנשים, ואמרה, 'נמאס לי להתנצל שאני אשכנזייה, ואם לא נתחיל לכבד האחת את הקול של השנייה לא נצליח לייצר מרחב של שיתוף פעולה שיקדם את האינטרסים של כולנו'".
את השאלה "האם נשים יצליחו לייצר מרחב שבו למרות השוני התרבותי ומגוון הדעות - אשכנזייה, מזרחית, דתית, ימנית, שמאלנית, ערבייה, אתיופית, רוסייה, לסבית - לכל אחת יהיה קול שווה?" הפניתי השבוע לרונית עיר שי מאוניברסיטת בר אילן, דוקטור לפילוסופיה יהודית ולימודי מגדר, ועמיתת מחקר במכון הרטמן. עיר שי מגדירה את עצמה פמיניסטית מחויבת להלכה שגדלה בבני ברק, חיה בירושלים, נשואה ואם לחמישה ילדים.
נפגשנו בבר אילן באותו בניין שבו למדנו שתינו מגדר, בפקולטה הראשונה בארץ, שאותה הקימה לפני 12 שנים הפרופסור דפנה יזרעאלי ז?ל. השאלה הראשונה שאני שואלת אותה היא, איך אישה דתית פמיניסטית יושבת ליד השולחן בערב פסח כשבהגדה אין אישה אחת. "זה בכלל לא פשוט", היא עונה. "השנה אתעכב על הקול השונה שיש לנשים סביב שאלות של מוסר".
בערבי שבת למשל מקריאה עיר שי לארבעת הבנים שלה ולבתה את הפרשנות הפמיניסטית לעקדת יצחק, ולפיה האישה לא מוכנה להקריב את הבן. אלוהים, לפי הפרשנות שהיא מקריאה, הוא לא דמות שרירותית שמבקשת אמונה טוטאלית במחיר הקרבת הבן. פרשנות ההקרבה על מזבח ההלכה היא פרשנות פוליטית, מסבירה להם עיר שי, ולכן גם לא הכרחית.
בחירה אחרת של עיר שי, הפסוק "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים,? היא שגם אם הגדרתם מישהו כאחר האולטימטיבי, אתם בכל זאת מצווים לאהוב אותו. איך זה אפשרי? על ידי יצירת אמפתיה ומתוך הניסיון של החוויה המשותפת. במילים אחרות, פשוט תכניסו עצמכם לנעליים שלו.
"השואה", אומרת עיר שי, "השפיעה עלינו בשני מובנים: היא חידדה את המסר של ההישרדות, שהימין אימץ בכוחניות;
"מה יגידו המתנחלים? שהם לא מוכנים להיכנס לנעליים של הפלסטיני שהרסו לו את הבית בבחינתמ 'גרים הייתם', כי אני במלחמת קיום, ואם אני נכנסת לעור של הפלסטיני אני מאבדת את הלגיטימציה על הארץ; אמפתיה בבחינת 'גרים הייתם' תחליש אותי".
"מה יגיד השמאל הציוני? המלחמה על יהודה ושומרון היא לא מלחמה על הבית, ולא יכול להיות שנגיע לכאלה רמות של אלימות סביב המושג 'בית'".
"ובמובן הפמיניסטי, אני חושבת שהפמיניזם מדבר במושגים של 'ואהבתם את הגר' מול כל הנשים ש'אחרות' לי בגלל שהן מתרבויות שונות, לאומים שונים ודעות שונות.
"חוויות היסוד שלנו כנשים הן שוות, ולכן חבל שהשמאל הפמיניסטי הרדיקלי אלים ודכאני לא פחות מאשר הימין המתנחלי הקיצוני. לדעתי, אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ לסיים את הכיבוש, ואני מתנגדת להסטה המאוד מתוחכמת של נתניהו סביב האיום האיראני. מצד שני, אני לא מוכנה לקבל את גרסת השמאל שהכל באשמתנו".
"השמאל הפמיניסטי הרדיקלי אימץ לגמרי את הנרטיב הפלסטיני ואיבד את היכולת שלו לראות את התמונה המאוזנת. ישבתי בכנס פמיניסטי באוניברסיטת תל אביב והרגשתי, בדיון המסכם, התבטלות מוחלטת בפני הפלסטיניות. כפמיניסטית דתייה הרגשתי שם זרה ומוזרה. לא הייתה שם טיפת סובלנות לדעה שהיא לא שמאלנית".
"דוגמה אחרת לסובלנות הסלקטיבית, היא שמי שדאג להזמין מקום במסעדה, לא לקח בחשבון שיש אישה דתייה שאוכלת כשר. אני מבטיחה לך שאם הייתי מוסלמית פלסטינית, לא היו שוכחים להזמין מסעדה מתאימה. כשהייתי בפוסט דוקטורט בהרווארד, לא שכחו פעם אחת לדאוג לי למזון כשר. באוניברסיטת תל אביב זה לא קרה".
"את אותו זעזוע הרגשתי בעקבות ההשתלחות של שולה קשת בוויכוח על מזרחיות בכנס לזכר ויקי שירן. אם הדוברת אינה מזרחית 'טהורת גזע', אז קשת שוברת את הכלים באלימות. ואם ד"ר חנה קהת היא פמיניסטית מתנחלת, אז היא הפסיקה להיות בן אדם? היא רק מדכאת פלסטינים? אני מזרחית טהורת גזע, שני הורי נולדו באפגניסטן בעיר הראט, אבל אני בטוחה שלא הייתי עומדת בקריטריונים החמורים של שולה קשת מ'אחותי', כי אני נראית לבנה.
"אבל מה שבאמת כואב לי", מסכמת עיר שי, "הוא שיש הדרה וטרור בתוך התנועה הפמיניסטית. יש אג'נדה אחת שהיא הנכונה והגמונית, והיא האג'נדה של הפמיניזם האשכנזי-חילוני-שמאלני,והוא לא מתישר עם אף אג?נדה אחרת. מצד שני, הפמיניזם המזרחי נעשה אלים, טרוריסטי ממש, ושיתוף פעולה עם פמיניזם דתי או עם פמיניזם דתי ימני בלתי אפשרי לחלוטין - זה ממש לא עולה על הדעת".
"איתי עוד מוכנים לדבר איכשהו, כי אני משכילה, נראית לבנה ולא מדברת בחי'ת גרונית. אבל נמאס לי להיות דתיית המחמד הליברלית והנאורה. אני, חברות, מצהירה בזאת שאני לא נאורה בכלל, אני מתפללת שלוש פעמים ביום לאלוהים, ולא מספיק שמאלנית, ולא חברה במחסום ווטש, ויש לי משפחה גדולה שחלקים רחבים ממנה מתגוררים בשטחים ואנחנו רבים ומתקוטטים 'בלי סוף' ועד 'זוב דם' אבל בסוף נשארים אחים.
אני מבקרת אותם בהתנחלות והם עדיין אוהבים אותי למות דעותי שנשמעות להם נוראיות. בקיצור, קשה לומר שהפמיניזם מצליח מאוד במשימה להבין את ה'אחרים' ולהיות אמפתי כלפיהם. ובכל זאת, על החזון אני לא מוכנה לוותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם