נדודי שינה בכנען
"מוצלח אבל לא מזהיר": לא הגעתי ערני במיוחד למשימה שעל הפרק - שחזור החיים בארץ הקודש, לפני בול 2,000 שנה. כולל החמורים
בדרך כלל בשביל לעודד את השינה אני פותח טלוויזיה על אחד מערוצי המדע ומנסה להירדם עם תוכנית נכונה. מה שהכי מרדים אותי אלו תוכניות תעודה על אסונות טיסה (לא מזמן ראיתי תוכנית על אסון תעופה שהוכתר כ"האסון הקשה ביותר בהיסטוריית התעופה האזרחית של גרמניה", ודפקתי את השינה של החיים שלי) - אך אתמול לא היה בטלוויזיה שום אסון אווירי מתועד ונאלצתי לראות שידור חוזר של מהדורת חדשות ששודרה מוקדם יותר.
במהלך המהדורה ישבו באולפן כמה מטומטמים שקוראים לעצמם "פרשנים פוליטיים" וניסו לנתח את שלוש השנים האחרונות של כהונתו של בנימין נתניהו. עד שנרדמתי אחד הפרשנים הגיע למסקנה שכהונתו של נתניהו עד כה הייתה "מוצלחת, אבל לא מזהירה".
למחרת ב־7:30 בבוקר, כשהתעוררתי והתלבשתי, עדיין ניסיתי להבין מה זאת אומרת "מוצלחת, אבל לא מזהירה". אני פשוט לא מאמין שאנשים אשכרה מדליקים טלוויזיה ומקשיבים לבולשיט הזה. לו היה עם ישראל צופה יותר בתוכניות על אסונות טיסה במקום במשדרי האקטואליה המשמימים האלו, אני מבטיח לכם שהיה כאן הרבה יותר טוב.
יצא לי להכיר בחיי כמה וכמה פרשנים פוליטיים (שלא אנקוב בשמם) ואני יכול להגיד לכם שכל אחד מהם הוא יותר נאד נפוח מהשני. מבחינתם הם אלו שמניעים את גלגלי ההיסטוריה, לא פחות. בחיי שהמקצוע המיותר, המבחיל והשפל בעולם הוא פרשן פוליטי. אפילו יותר מבחיל ושפל מלהיות פוליטיקאי.
"רק בסביבות ארבע בבוקר הצלחתי להירדם", אני אומר לאלזה בזמן שאנחנו גומאים קילומטרים על כביש 6. אלזה מלווה אותי היום במסע שלי אל עבר המקום שבו חוזרים 2,000 שנה אחורה. היא בת 28, ויש לה תוכנת "וייז" בנייד, שאמורה להוביל אותנו בבטחה ליעד. "אנחנו תכף מגיעים", היא אומרת. העיניים כמעט נעצמות לי ואני מניח את הראש על החלון כמו ילד משועמם שאמא שלו לקחה אותו לנסיעה ארוכה מדי.
"אתה תצטרף לקבוצה שמגיעה בעשר", היא מסבירה. "תלבש בגדים כמו לפני 2,000 שנה ותרכב על חמורים והכל. למשך שעתיים אתה תחזור אחורה בזמן ותחיה ממש כמו שחיו כאן בני ישראל לפני 2,000 שנה".
מתאים לי, אני חושב לעצמי, לחזור 2,000 שנה אחורה בזמן. אולי אני אלך לישון ואשים לי שעון מעורר לשנת 2012.
"דבר ראשון בעניין המיקום שלנו", אומר מנחם גולדברג, המנהל והמייסד של "כפר קדם". "חשוב שתדעו שאנחנו נמצאים ביישוב הושעיה בגליל התחתון - מה שאומר ש-30 דקות מזרחה מכאן אתה יכול לשחות בכנרת, ו-40 דקות מערבה מכאן אתה יכול להיות בנמל חיפה. שעה ורבע צפונה מכאן אתה יכול לגעת בגבול בינינו לבין שכנינו הנחמדים מלבנון. ושעה וחצי דרומה מכאן אתה יכול להיות בעיר הקדושה והחשובה ביותר בעולם: ירושלים".
אני ושאר הקבוצה - משפחה יהודית נחמדה מאוד שהגיעה ארצה ממרילנד כדי לחגוג את חג החירות היהודי בארץ הקודש - יושבים מול מנחם ומקשיבים לדבריו. מנחם גולדברג הוא מין טיפוס יוצא דופן שנדמה כאילו יצא מסרט של קוונטין טרנטינו.
הוא אדם דתי נלהב במיוחד, מין "מתנחל
"אני לא יודע אם אתם יודעים את זה", הוא מסדר את כיסוי הראש שלו וממשיך בנאום, "אבל היהודים בגליל הם המיעוט: אנחנו רק 22 אחוז מהאוכלוסייה פה, השאר הם ערבים". מנקודה זו ואילך מנחם משרבב את האידאולוגיה היהודית־לאומנית הפרטית שלו כמעט לכל הסבר. וככה, מה שאמור להיות מסע אחורה בזמן הופך למסע אחורה בזמן - רק בגרסה היהודית המצונזרת והמיסיונרית.
ואני עדיין עייף. מאוד עייף. אבל העייפות היא רק צד אחד קטן של הפרעות השינה מהן אני סובל; הצד השני, הקשה באמת, הוא כשאתה שוכב מתוסכל במיטה והשעה כבר שלוש וחצי בבוקר, ואתה יודע שחוץ ממך כל העולם ישן.
הבדידות של האדם המנסה להירדם בשעות הקטנות של הלילה מול שידור חוזר של תוכנית אקטואליה רקובה, היא הדבר הקשה והשוחק באמת בחיים של נדודי שינה, חיים שהם כולם ניסיון אחד לא מוצלח להירדם ולקום בזמן.
מנחם מושיט יד אל עבר קופסה מלאה בכותנות פסים וכאפיות ומכריז: "זה בדיוק הלבוש שלבשו בני ישראל לפני 2,000 שנה. היום כל היהודים האורתודוקסים לובשים כיפה, אבל כיפה זה משהו מאוד מודרני, בן 200 שנה בלבד. אז מה לבשו קודם? את זה!", ואז הוא מדגים איך מקפלים את הבד הלבן לחצי ומלפפים סביב הראש.
תוך ארבע דקות אני ויתר הקבוצה כבר לבושים בבגדי היהודי הקדום, זה שהתהלך כאן בארץ לפני 2,000 שנה, ומנחם אומר: "מרחוק אתם יכולים לראות את החמורים מחכים לנו".
אנחנו מתחילים להתקדם אל עבר החמורים - נקודת הזינוק שלנו למסע שיכלול טיול חמורים קצר, הכנת גבינת צאן, חליבת עז, שליחת יונת דואר והרמת כוסית - אך עוד לפני שאנחנו מגיעים לחמורים אני עוצר ומבקש מאלזה שתצלם אותי במצבי הנוכחי: עם הכאפייה והכותונת. כשאני מביט בתמונה אני שואל את עצמי האם יכול שלמעשה לא באמת התעוררתי ואני עדיין בתוך החלום של ליל אמש. אני נראה כמו סוג של עציץ בסכנת הכחדה.
אחד התיירים שואל אותי מה בדיוק אני עושה בטיול שלהם ואני מסביר לו: אני עיתונאי שהגיע לכאן לכתוב על חוויית השיטוט בזמן שמציעים ב"כפר קדם". "איזה יופי", הוא אומר וממלמל משהו על כך שפעם, כשהיה נער בקולג', הוא למד עיתונות ורצה להיות עיתונאי - מה שלא קרה בסוף. "ותגיד", הוא שואל, "פרשנות פוליטית יוצא לך לכתוב?".
ככל שהמסלול מתקדם אני מבין שכפר קדם זו בעצם חוויה תיירותית סטנדרטית שבאמת אולי מתאימה יותר לתיירים יהודים מהתפוצות - כאלה שיבלעו בשמחה כל גימיק.
"אז תגיד לי", שואל אותי אחד מבני המשפחה האמריקאית לקראת סיום המסע, "מה אתה הולך לכתוב על החוויה שלך כאן היום בכפר קדם?". "לא יודע עדיין", שיקרתי לו. האמת היא שידעתי טוב מאוד מה אני הולך לכתוב: כמו הכהונה של נתניהו, גם על החוויה שלי כאן אפשר להגיד בנימוס - "מוצלחת, אבל לא מזהירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם