אפילו כדי למחות צריך צבע עור מסוים
צעירים יוצאי אתיופיה החליטו להקים מאהל נגד גזענות במקום שבו היה מאהל שליט וקיבלו הודעת פינוי. כנראה שמאבק על פניה של החברה לא חשוב מספיק לעיריית ירושלים
מהאוהל הזה, במיקומו האסטרטגי, ביקשו מקימיו למחות בדרכם השקטה על תופעות של קיפוח, אפליה וגזענות, אשר קיימות בקרב חלק מן החברה הישראלית, ולהציפן לתודעת הציבור ולשיח החברתי.
אלא שאז גילו לאכזבתם כי גם עיריית ירושלים נוקטת עמדות שונות ביחס למחאות שונות וכי דינה של מחאה תלוי בשאלה - מי הם משתתפיה ועד כמה היא "מחמיאה" לרשות המקומית. כזכור, אוהל המחאה לשחרור גלעד שליט הוצב בסמוך לבית ראש הממשלה ואויש על ידי משתתפיה למעלה משנה, בהיתר מלא של העירייה. אם כך, על שום מה עומדת כעת העירייה כה עיקשת על דרישתה לפירוק אוהל המחאה של צעירי העדה, בתוך ימים בודדים בלבד? לעירייה הפתרונים.
על פני השטח, נימוקי העירייה טמונים בכך שמדובר במקום "מיוחד ורגיש", שהארכת תקופת ההיתר בו תפגע בזכותם של אחרים להציב בו משמרות מחאה. אלא שנימוקים אלה היו קיימים ונכונים גם במקרה שליט ובכל זאת ניתן על ידי העירייה היתר ממושך.
תנו להם למחות בשקט
בשבוע שעבר דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את עתירת פעילי המחאה והורה להם לפרק את האוהל שהקימו מיד לאחר חג הפסח, ביום 15 באפריל 2012. לדברי בית המשפט, החלטת העירייה היא החלטה מינהלית - המצויה בגדר סמכותה ונתונה לשיקול דעתה – אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות, ולפיכך אין מקום להתערב בה ולשנותה.
באשר לעמדותיה המשתנות של העירייה, ממחאה למחאה, הסתפק בית המשפט בטענתה הריקה מתוכן, כי ההיתר להצבת אוהל המחאה בעניינו של שליט, לתקופה של למעלה משנה, ניתן על רקע "נסיבות חריגות ויוצאות דופן של המקרה, מבלי לפרט.
דומני, כי על מנת לקבוע אם החלטת עיריית ירושלים נמצאת בתוך מתחם הסבירות, או חורגת ממנו, היה על בית המשפט להעמיק בירור בטעמים אשר עמדו בבסיס כל אחת מן ההחלטות השונות, בכדי להסיק אם השוני ביניהן מוצדק, שרירותי, או נובע חלילה מטעמים בלתי ענייניים.
זאת, קל וחומר כאשר מדובר במחאה שעוסקת בטענות לקיפוח ואפליה, אשר למשתתפיה חשוב שהצדק לא רק ייעשה, אלא גם ייראה.
כמי שזכה להכיר את בני העדה האתיופית מקרוב, אני יודע כי מחאתם צודקת וראויה יותר מרוב מחאות הקיץ הצבעוניות הצצות כאן בשנים האחרונות כפטריות לאחר הגשם. הם מופלים בתחומי התעסוקה, הדיור וההשכלה וילדיהם מופרדים בבתי הספר. לכן, הם אינם צריכים להתנצל בפני איש על "אי הנעימות" הכרוכה לכאורה במחאתם, או להודות למישהו על סבלנותו כלפיהם. המדינה הזאת שייכת להם, לא פחות מאשר לאלה המקפחים ומפלים אותם, בניגוד לחוקיה.
בנסיבות ה"חריגות ויוצאות הדופן" הללו, הייתי מצפה מעיריית ירושלים לגלות הבנה וגמישות יתרה גם כאן, ולאפשר לצעירי העדה להמשיך במחאתם השקטה, מהאוהל הסמוך לבית ראש הממשלה, לפחות עד לאחר יום העצמאות, כפי שביקשו.
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין "דולן, דמארי, מתתיהו" ומשמש כיועץ לאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם