דברים שרואים משם
אחרי חמש שנים וחצי בארה"ב, פתאום הישירות הישראלית לא כל כך ברורה לי. ממתי הכסף שלי הוא בעיה של מישהו אחר, רק כי הוא קרא לי אחי?
כשפגשתי את בעל הבית הישראלי של הסניף נפלנו זה על כתפו של זה כמו שאפשר לצפות משני ישראלים שנפגשים בגולה. מה הוא עושה, אני יודע. מה אני עושה, סיפרתי לו. הוא גר בעיירה בשם פיירלון, סיפר לי, פרבר שקט בצפון ניו-ג'רסי רבע שעה נסיעה מניו-יורק. גם אנחנו מתכוונים לעבור לפיירלון, סיפרתי לו. צירוף מקרים לא מפתיע אם לוקחים בחשבון שמדובר באחת הערים בעלות ריכוז הישראלים הגבוה ביותר בארצות הברית.
"תבוא, תבוא, יהיה שמח", הגיב בהתלהבות. לקוחה ישראלית חלפה על פניו, הדביקה לו נשיקה על הלחי והמשיכה הלאה. "כל יום שבת בצהריים הישראלים יושבים על הדשא, עושים מנגל, שומעים מוזיקה. קטעים", הוא המשיך והחווה בידו תנועת נפנוף. נשמע משכנע, חשבתי לעצמי. סיפרתי לו שראינו בית שמצא חן בעינינו, שאולי נעבור, שייתכן ודברים ייסגרו בקרוב.
"כמה?" הוא קטע אותי. לקח לי כמה שניות להבין למה הוא מתכוון. כנראה שבאמת לא הייתי בארץ יותר מדי זמן. "כמה עולה הבית?" הוא חזר על עצמו. השבתי לו. הוא כיווץ את הגבות, הטה את הפה בזווית שמאלה והניד את הראש מעט בתנועה של "סחטיין".
לא ידעתי איך לפרש את התגובה שלו. יקר? שאלתי. "בכלל לא", השיב. "רק מה, בשום אופן אל תתן לו מה שהוא מבקש. תוריד אותו הכי נמוך שאפשר". צודק, אבל לא באמת הייתי צריך אותו כדי לדעת את זה.
משהו בזרימה הישראלית נפגם
לקחתי את האוכל לשולחן ולא הפסקתי לחשוב על השיחה שלנו. הרוגלך נמס לי בפה כמו חמאה, הקפה העביר בי זרמים נעימים של חום ביום קר, אבל המחשבות לא הפסיקו לנדוד.
חמש שנים וחצי אחרי שעברתי לארצות הברית היה לי ברור שמשהו בזרימה הטבעית של הישראליות שבי נפגם. חליפה קניתי כמה ימים אחרי שנחתתי בשדה התעופה קנדי בניו-יורק, לצפור בכביש הפסקתי אחרי שבועיים ועל כסף, הבנתי די מהר, לא מדברים אף פעם.
עם החברים שהשארתי בארץ, חשוב להדגיש, המשכתי להתנהל כרגיל. רק בגלל שעברתי לארצות הברית זה לא אומר שהם צריכים להיות ממודרים ממידע חשוב כמו כמה אשתי ואני מרוויחים וכמה כסף אנחנו מצליחים לחסוך כל חודש. אבל איתו זה היה אחרת. הוא אמנם קרא לי אחי, אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו חברים.
הקפה הספיק בינתיים להתקרר, ואני עדיין לא ידעתי
איך לאכול את השיחה שלנו. איך לקבל את הישירות שהפכה פתאום ללא ברורה עבורי. אפשר לומר, ובמידה רבה של צדק, שאם הלכתי דווקא לארומה אז כנראה שבתוך תוכי חיפשתי את אותה קריצה, שרציתי את הטפיחה על השכם, שהתגעגתי לצ'פחה על הגב. שמי שהולך לישון עם רוגלך ושקשוקה שלא יתפלא שהוא מתעורר עם שאלות על כמה כסף יש לו בבנק. אולי.
ואני, חשוב להדגיש, תמיד העדפתי את הפתיחות המוחלטת ואת הכנות חסרת הפשרות עם החברים בארץ על פני השמרנות האמריקאית, השיחות הריקות והחיוך מפלסטיק.
את הבית בסוף לא קנינו. הגשנו הצעה רשמית אבל אז הגיע קונה שהיה מוכן לשלם יותר. אנחנו ממשיכים לחפש. בסוף נמצא. על המנגלים נראה לי שנוותר, אבל עכשיו לפחות אני יודע שיש לי איפה להשאיר את הכלב כשאנחנו מבקרים בארץ. ככה זה אצלי. אם כבר חברים, אז עד הסוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם