קרקס ההתרסה
האם נגיע ליום שבו הממשלה תנקוט אסטרטגיית התעלמות מהפרובוקציה, מתוך הבנה שפרובוקציה ניזונה מהתגובה לה? נראה שלא
הנה הם "המתריסים" האירופאים, חבורת פעילי שלום בלתי מזיקים-רובם בורגנים משועממים שנושאים עיניהם לקצת אקשן פוליטי, הרחק מגבולות ארצותיהם המנומנמות. ואיפה הם מחפשים את פעילות האקסטרים? דווקא בישראל; מדינה שעם כל בעיותיה המוסריות והמדיניות אינה המקום הבעייתי ביותר כרגע במזרח התיכון, ובוודאי לא הנקודה האלימה וטעונת הצורך הדוחק ביותר במחאה. ומה תוכניתם של הפעילים?
לעלות על כמה מטוסים במקביל, מכמה נמלי תעופה שונים, על טיסות אזרחיות, לנחות בשדה התעופה בן-גוריון ולעורר שם איזו הפרת סדר דמונסטרטיבית ששיניה כה קהות וכה חלושות עד כי סיכוייה לעניין במשהו את מישהו מהישראלים, לקדם בסנטימטר את העניין הפלסטיני או לעורר את העולם מרבצו - נמוכים מאפס.
אבל בישראל, מדינה שבה ההיסטריה היא מצב הצבירה הנפשי היחיד האפשרי כמעט, אוחזת מיד בהלה בכל: בממשלה, במשטרה, ברשות שדות התעופה, בשירותי הביון ובכלי התקשורת - וההיערכות בהתאם - משל היה מדובר ברכבת אווירית של בוגרי בית הספר לטרור של אל-קאעידה שמאיימים לנחות בשדה התעופה בלוד, ולא בחבורת מפונקים תמהוניים שנושאים עיניהם לסיום עסיסי של חופשת הפסחא ותו לא.
ומיד מוכרז מצב החירום המפורסם, ועיני כל "זרועות הביטחון" נשואות לעבר האתגר האסטרטגי שמזמנת היוזמה הילדותית הזאת. ומהון להון מתגלגל העניין, בדרך שבה כל אירוע
בישראל הופך ל"אירוע מתגלגל", ל "פרשה", ל "התמודדות" ול"שעת מבחן" עבור "כושר עמידתה של ישראל בפני איומים מן החוץ".
שוו בנפשכם שאיש בישראל לא היה ער מראש למחטף שזוממים לבצע אותם אירופאים מתחת לאפינו. מה אז? היו נוחתים פה כמה מאות אירופאים, מנסים להניף שלטים בבית הנתיבות, נעצרים מיד על ידי ביקורת הגבולות, ועוד לפני שהייתם מספיקים לומר "מטס התרסה" - כבר היה מסתיים העניין בשתי שורות בעיתון, בידיעה מספר ארבע במבזקי החדשות של הצהריים, ובאף לא מילה אחת ביומני הערב באירופה ובארה"ב. ישראל הייתה פוטרת את העניין במשיכת כתפיים; חבורת האנרכיסטים בגרוש הייתה מסתלקת כלעומת שבאה, ודבר לא היה נגרע משלוותנו.
אבל לא. בישראל אי אפשר שהדברים יעברו לסדר היום סתם כך. מוכרחים להתריס נגד ההתרסה. ומיד מתמלא שדה התעופה בצוותי תקשורת מישראל ומהעולם )שנאמר: גם בחלומותיהם לא פיללו האירופאים לסיקור תקשורתי בהיקף כה נרחב(, במתריסים מהימין, במתריסים מהשמאל, ותכף עומדים אלה מול אלה - זה מתריס וזה מתריס נגדו, וזה מתריס נגד המתריס, והציבור בישראל כבר סובל מנפיחות בבלוטת התריס.
האם אי פעם היו רבים כל כך עסוקים בדבר שולי וזוטא כל כך? האם נגיע ליום שבו ממשלת ישראל תנקוט אסטרטגיית התעלמות מהפרובוקציה, מתוך הבנה שפרובוקציה ניזונה מהתגובה לה? והאם נזכה ליום שבו הסכסוך הזה, שממשיך לדמם ולקצר את ימיהם של הישראלים והפלסטינים כאחד, יזכה לטיפול ממשלתי ותקשורתי מעט יותר רציני מהאופן המקושקש שבו הצליחו להטביע אותו מתחת להררי שום-כלום בריבוע?
אפשר, בעצם, שזו המדיניות של ישראל - להאדיר את הכלום כדי לכסות על עינינו מפני המהות. סתם מחשבה של אחרי החגים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם