לחיות עם הזוועה
רק כשהבאתי ילדים משלי לעולם הבנתי את כאבה העצום של סבתא, שבנה בן השנתיים נרצח בשואה
כילדות, אחותי ואני גדלנו על סיפורי שואה. הסבים והסבתות מצד אבי ואמי היו ניצולי שואה והסיפורים היו נוראיים. אך הסיפור שתמיד הכאיב לי מחדש וקרע אותי מבפנים, ואולי עיצב אותי היום כאם חרדה ודאגנית, היה הסיפור של סבתי אלה, מצד אמי, ואני מעלה אותו לראשונה על הכתב מתוך כבוד לזכרה ולעברה הטראגי, עבר רצוף בייסורים פיזיים ונפשיים במחנות הריכוז וההשמדה.
סבתי לא הרבתה לספר על כל התלאות שחוותה אך את הנורא מכל, איבוד ילדה הקטן בן השנתיים שניספה על ידי הצורר הנאצי, היא לא יכלה להסתיר מאיתנו.
אני זוכרת שכאשר פרצה מלחמת המפרץ הראשונה ואני הייתי בכיתה ח', ניסינו לשכנע אותה לא להיות לבד בבית ולבוא לגור איתנו בתקופת המלחמה. היא אמרה: "אני לא מפחדת מהמוות, אני רואה אותו מול העיניים כל יום וכל דקה".
ידעתי שהיא התכוונה למוות של ילדהּ שהיה חקוק בזיכרונה והיא חיה בצלו עד הרגע האחרון, כשהלכה לעולמה לפני 5 שנים בגיל 86. כילדה או נערה מתבגרת הדחקתי את הסיפור הקשה הזה כי פחדתי להתמודד עם המחשבה שסבתי הייתה חלק ממציאות בלתי נתפסת. היום, אחרי שבגרתי והפכתי לאמא, כמין חובה לסבתי היקרה, אני מנסה למצוא בעצמי את הכוחות לא לשכוח לרגע את הסיוט והזוועה שהיו מנת חלקה.
לסבתי, שהייתה ילידת פולין, היה ילד בן שנתיים מנישואיה הראשונים - כאשר נלקחה למחנות הריכוז ביחד עם אמה, אחותה ואחיה הקטן. אביה נפטר ממחלה קשה לפני שפרצה המלחמה ובעלה הראשון נהרג כפרטיזן.
כשנכנסה בפעם הראשונה למחנה ובזרועותיה ילדה הקטן, עצר אותם איש האס-אס והורה לקחת את הילד. בשביל הגרמנים ילדים היו חסרי תועלת כי לא יכלו לעבוד ולכן נשלחו מיד לתאי הגזים. סבתי, שידעה מה יהיה גורלו,
תחנוניה של סבתי נתקלו בסירוב עיקש של אמה שחזרה ואמרה לה: "תני לי למות בשקט כשאדע שלפחות את ואחותך נשארתן בחיים ויום אחד תצאו מכאן ותתחילו בחיים חדשים".
ארבע שנים של תופת עברו על סבתי במחנות לאחר שילדה בן השנתיים, אמה ואחיה הקטן נשרפו בתאי הגזים. 4ארבע שנים של רעב שבהן איבדה צלם אנוש ונראתה כמו שלד מהלך, אך הסבל הגדול מכולם היה הזיכרון של אותו רגע בו היקרים לה מכל הובלו למוות אכזרי בחניקה, זיכרון שליווה אותה כל חייה ושלא הפסיקה לדבר עליו ולהזכיר שאמאשלה הקריבה את חייה כדי שהיא תמשיך לחיות.
אני בוכה ברגע זה עם כתיבת שורות אלה ושוב תוהה איך בכלל אפשר היה להמשיך לחיות אחרי סיפור שכזה וכמה תעצומות נפש נדרשות על מנת להמשיך להתקיים.
אני משכיבה את ילדיי לישון ומבטי משתהה על בני הקטן בן השנתיים. גם הילד של סבתא היה בן שנתיים. היום אני מבינה למה היא נהגה לבוא לקחת אותי מבית הספר כשאמי עבדה ואני הייתי כבר בגיל שיכולתי לחזור הביתה לבד. תחושת האובדן לא הרפתה ממנה לעולם.
נבואתה של סבתא רבתא אמנם התגשמה וסבתי הקימה משפחה בישראל, אבל רק לאחר תלאות נוספות. היא ואחותה, שארית הבשר היחידה שנשארה לה, נקלטו כפליטות בשבדיה בסוף המלחמה אך לאחר זמן מה החליטו לעלות לישראל, אז, פלשתינה, שבעיניהן הייתה המקום היחידי בעולם שו יוכלו לחיות בשלום ובבטחה.
הן הגיעו לארץ באנייה רעועה ונתפסו על ידי הבריטים ששלחו אותן שוב למחנה מעצר בקפריסין למשך שנתיים נוספות, כאילו שלא היו מספיק במחנות, ורק עם קום המדינה עלו לארץ בלי שיגורשו הפעם.
סבתא אמנם התחילה בארץ את חייה מחדש אחרי שנקטעו ונגדעו בפולין בתקופה בה העלומים והתקוות פורחים, אך זו הייתה התחלה שכתמי העבר לא נמחו ממנה והבכי של ילדה הקטן,כשהוא מובל על ידי סבתו לתאי המוות, הדהד באוזניה עד יומה האחרון.
אמי מספרת שסבתא תמיד התרגשה כשראתה מטוסים ישראלים טסים בשמים, והייתה מתגאה שיש לנו טייסים יהודים שמגנים עלינו, אך ברוב צניעותה שכחה לשאול למה המדינה לא מגנה על שארית הפליטה ומאפשרת לה לחיות בכבוד את המעט שנשאר לה לחיות, כמו שאמרה אותה ניצולת שואה אתמול בחדשות: "כמה בסך הכול נשאר לי לחיות? עוד שנה?"
כולם עסוקים במשבר הגרעין האיראני, אך מה עם המשבר הכי מבזה והכי משפיל של הפקרת אלפי זקנים שעברו גיהנום עלי אדמות ושבגללם ובשבילם קמה המדינה? איזה ערך יש לכל טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה אם אותם גיבורים ששרדו את אותה שואה ושחייהם אף פעם לא היו שלמים, צריכים לסיים את חייהם בעליבות?
אבוי למדינה שמפקירה כך את תושביה היקרים מכול. אני בושה ונכלמת בשם הסבתות והסבים שלי, ניצולי השואה שהלכו כבר לעולמם ובשם שאר הניצולים החיים שחיפשו לפני הרבה שנים מקלט בארץ, ומצאו משענת קנה רצוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם