יהושע הפרוע
יומיים של רעש אלים בפארק הרעש הגדול עם מיטב הצליינים
לפני כ־12 שנים, בתקופת האינתיפאדה השנייה, הועבר "שבוע הספר העברי" מכיכר רבין לפארק הירקון, משום שלטענת המארגנים קל יותר לאבטח את הפארק מאשר את כיכר רבין, וזה נראה לי תמוה משום שאם היה משהו שהייתי לגמרי בטוח בו זה שלפחות אדם אחד נרצח בכיכר הזאת, אחרת היא הייתה נשארת "כיכר מלכי ישראל" לנצח, לא?
היו אלו באמת ימים מפחידים, אנשים נשארו בבית והפכו לימניים, והאמת היא שגם לא מכרתי אז הרבה ספרים שלי, ככה שהתשובה שלי "אני לא רוצה למות בשביל הארי פוטר" די הניחה את דעתו של המו"ל שלי.
השם הרשמי של הפארק הזה, המשתרע לאורך נחל הירקון המדכדך בצפון סדום, הוא "גני יהושע", על שמו של ראש עיריית תל אביב בתחילת שנות השבעים העליזות, האדון יהושע רבינוביץ'.
ממש כמו הרעיון של להקים את המדינה הזאת בלב מדינות ערב ובחמסינים בלתי נסבלים, במטרה לברוא יהודי חדש ותרבותי - גם הרעיון להשאיר ריאה ירוקה ולא בנויה בפאתי העיר היה רעיון טוב, רק כמה ירוקה יכולה להיות ריאה שנושמת עשן של מנגלים ומפציצה את תושביה ברעש לא אנושי?
כמו השלום הזה שכולם מדברים עליו. לכולם ברור שהבעיה היא לא השלום, שהרי כולנו רודפי שלום, אלא
בחול המועד של פסח מעדתי להופעה שבה אני קורא את שירי הילדים שלי באמפי ווהל שלוש פעמים ביום, ברצף מתיש של יומיים - תרומתי הצנועה לקהילה הקטנה שעדיין מקשיבה לשירים בלי שופטים ומודחים.
כמי שמעולם לא העניש את ילדיו בבילוי משפחתי המוני בשטח לא מוגן, נחשפתי לראשונה בחיי השואפים לשקט ולתבונה, למיזם ההמוני הזה, שבו המוני ב. ישראל, כולם צליינים כפייתיים, פורשים מחצלות קטנות על דשאים, חורכים בעלי חיים, והנה, בעודי מדקלם שיר על כבש חביב על הבמה, הצלעות של אותה חיה עצמה מונחות על רשתות גריל, כך שהקהל יכול גם להריח את החיה שאני שר עליה, שזה יכול להיות שדרוג עתידני של הופעות בתלת ממד, שבהן נוסף גם ממד של ריח למופעים מושקעים.
ואכן, כשקראתי את השיר שלי "שיר לשירה", שאותו הקדשתי לבתי הבכורה, פחדתי לרגע שמישהו מחוגגי הגן הענק מטגן את הילדה שלי, כחלק ממסורת העם הנבחר, שאולי הלך 40 שנה במדבר אחרי עמוד האש משום שהוא לא מסוגל לעבור שום אירוע בלי לנפנף מעל חתיכת בשר על האש.
כדי להגיע לבמה חציתי את גני יהושע הפרוע על טרקטורון מקרטע, והנהג, בעל שפם סטאלין מטופח, שהתגלה גם כאנטישמי וגם כגזעני, אמר לי: "תסתכל איזה לכלוך, אחי! הכי מלכלכים הערבים, אחר כך הדתיים".
"אני לא רואה פה אף ערבי", אמרתי.
"כן", תיקן את עצמו השפם, "הערבים מלכלכים רק ברמדאן".
בדרך אנחנו כמעט דורסים בעיקר משפחות חילוניות, בהערכה גסה ספרתי אלפים מהן, ומלבד ריח החיות הצלויות בארצנו הצווחנית שבה המשוואה היא "בילוי = רעש", צורחים בכל פינה טרנזיסטורים שחשבתי שכבר יצאו מהמחזור, ולמרות שאין לי דעה נחרצת על המוזיקה הים תיכונית, עד שהגעתי למקום ההופעה רציתי להטביע פיזית את קובי פרץ ולחנוק את אחלה חמודה.
אבל כל הרעשים האלה היו רק החימום לרעש הנורא מכולם: מול חדרי ההלבשה של האצטדיון צרחו מאות ציפורים נדירות ב"צפארי" - הפארק הזואולוגי שמציע גם "ימי הולדת ומסיבות בצמחייה טרופית", שבתוכו הופעלו מאות ילדים שלא עשו רע לאיש, כשברקע מכונת תופים אכזרית מהסה את האטרקציה העיקרית של הצפארי, "מופע התוכים הגדול". ובשתיים בצהריים, אחרי שליטפת איזו עז שעדיין לא חרכו ב"פינת ליטוף העזים", תוכל גם לצחוק כהוגן בהופעה המומלצת בחום טרופי של "מעיין הליצנית".
ביקשתי ממנהל ההצגה שיקנה לי אטמי אוזניים איכותיים, אבל עדיין לא המציאו את האטם שיחריש את הקוקטייל הקקופוני של ימי הולדת של ילדים קטנים עם זעקות של בעלי חיים בכפר כאילו אפריקאי שנקרא "ג'ונגה ג'ונגה".
ובכל רגע הרעש רק נהיה יותר מפחיד, ולא רק אותי.
לטאות ונחשים נדירים הצטנפו בחרדה בפינות הכלובים שלהם; טווסים ויענים מבוהלים נסו על נפשם בקרקורים איומים; הברבור המצוי היה במצוקה קשה וכנראה התחרש לגמרי; ברווזה אחת, שהפכה להיות ידידה שלי במנוחות שבין ההצגות, וקראתי לה ליידי גע־גע, עמדה צמודה לגדר והזכירה לי מחנות וגולאגים שאי אפשר לברוח מהם.
ואכן הרגשתי קצת כמו אוסקר שינדלר כשניסיתי להציל אותה. לפני שעליתי, חירש לגמרי, לבמה ולהופעה האחרונה שלי, פתחתי לה איזה קרע קטן בגדר, אבל הברווזה לא רצתה לברוח. אולי משום שמעבר לגדר חיכה לה קובי פרץ, וגם המראות הקשים של אחיותיה על שיפודים בצד של החופש כנראה די הפחידו אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם