איבוד שליטה
עד שרא"ל גנץ ופקודיו לא יקטינו את הפער בין מה שהם מלמדים בבה"ד 1 למה שקרה בכביש 90, נהיה תלויים בקור הרוח של הסא"ל המזדמן
מאז פטירתו עוסקת העיתונות הדנית בהרחבה בקורות חייו ובגורלה של אימפריית המכולות הימיות שהשאיר אחריו. נשאר לה רק מעט זמן ומקום לאזרח דני צעיר אחד, שפגש השבוע מקרוב את רובה הסער של סמח"ט הבקעה.
ככה זה בעולם שבו תשומת הלב התקשורתית קובעת: טיימינג הוא הכל. התזמון המוצלח יחסית בזירה הבינלאומית, בוודאי בארצו של הצעיר המוכה, נגע לא רק למותו של מקיני-מולר אלא גם למצב הפוליטי בדנמרק עצמה: בבחירות שנערכו שם באוקטובר האחרון עלתה לשלטון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שעמדתה כלפי ישראל ביקורתית יותר מזו של האופוזיציה הימנית.
לכן לא נשמעה ביקורת פרלמנטרית על העמדה המתונה יחסית שנקטה הממשלה אחרי שהתפרסמה הפרשה.
ובעיקר, ישראל הרשמית פעלה מהר ובאופן יעיל. כשמשרד החוץ הדני פנה, באמצעות השגרירה בישראל ליזלוטה פלסנר, לגורמים אצלנו וביקש הבהרות, כבר התפרסם דבר השעייתו של אייזנר על ידי הרמטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז.
ביום רביעי הודח אייזנר מתפקידו. בניגוד לטענותיהם של גורמי ימין, זה לא היה כדי לרצות את העולם (ואת התקשורת הישראלית, האשמה תמיד בכל רע בעיני אותם גורמים), אלא משום שצילום המקרה חשף אלימות ברוטלית, חסרת הצדקה, לא ראויה על פי שום קריטריון.
אבל המהירות שבה טופל העניין על ידי הגורמים הצבאיים סייעה למנוע נזק בינלאומי כבד יותר. משפט אחד מתוך
אין מה לשפוט את אייזנר, שניסה להתגונן מול מתקפה רבתי על אמירתו. אבל חשוב להתייחס אליה, כי היא מעידה שרבים בתוך הצבא ומחוצה לו עדיין אינם מבינים, לא במעשה וגם לא בהסבר אחר כך, מהי בכלל המשימה.
ואייזנר אינו לבד: בכירים בהרבה ממנו, משר הביטחון דרך הרמטכ"ל הקודם, המתכננים והמבצעים ועד למי שחקר את הפרשה ורוב מי שתיאר אותה בתקשורת הישראלית, נכשלו באותו דבר עצמו בפרשת ה"מרמרה".
המשימה איננה למנוע חסימה של כביש הבקעה, או לעצור אונייה בדרך לעזה. המשימה היא למנוע נזק למדינת ישראל, והשיקול הוא מתי הנזק הזה גדול יותר: כשאנשים נהרגים ומערכת היחסים עם בעלת ברית אסטרטגית סופגת מכה אנושה, או כשההנחיה העליונה היא שאיש לא ייהרג?
כשהעולם כולו רואה קצין מכה בנשק רוכב אופניים, או כשהפגנה בכביש הבקעה מנוטרלת בתבונה, בסבלנות, במיומנות משטרתית ולא באלימות צבאית? הרי אם המטרה היא למנוע חסימה או מעבר של אונייה, אפשר היה להרוג את כולם, בלי שום בעיה מבצעית.
אי ההבנה הזו נמשכת אצלנו על אף שכבר שנים מתנהל דיון, היסטרי לכשעצמו, על דה לגיטימציה. המקור שלה אינו במחסור בתבונה, אלא בכך שלמרות כל מה שנאמר בדיונים, הכלי העיקרי שבו ממשיכה ישראל להשתמש בקווי העימות האלה הוא הצבא - שלצורך המאבק הזה הוא כלי קהה, מגושם ואלים כמו קת הרובה של סא"ל אייזנר.
צה"ל הוא מונופול על הפעלת הכוח, המזיק לאינטרס של המדינה ועוד יותר מזה לצה"ל עצמו. וקציניו, שיש להם מעט מאוד הכשרה טכנית ומנטאלית למשימה הזו, נופלים קורבן לחזית הלא ראויה שבה הם מוצבים.
זה נובע לא רק מתוך המצב החוקי והמעשי הלא פתור בשטחים, אלא גם מטעמים זדוניים יותר: מפעילי הכוח אולי מדברים על מאבק בינלאומי, אבל עיניהם נשואות כל הזמן פנימה. הם יודעים שהאמפתיה לקצין צבא והלגיטימציה לפעולה המציבה אותו בחזית, גדולות בהרבה מאלה שמקבל איש משטרה או איש משמר הגבול.
כבר 45 שנה נעשה בצבא שימוש ציני שכזה, ממלאכת היומיום של הכיבוש ועד לפינוי אזרחים ישראלים בהתנתקות. כבר 45 שנה שמפקדיו, באצטלה של "צה"ל אינו בוחר את משימותיו", משחקים את אותו משחק: הם מדברים על מוסר לחימה וכשלים ערכיים, בעודם מציבים את פקודיהם מדי יום בתפקידים ומקומות שבהם המוסר הצבאי אינו ישים והכשל הוא בלתי נמנע.
כבר 45 שנה אנחנו מסלקים בכל פעם את הקורבן התורן, התפוח שנתפס בריקבונו לעין המצלמה, ומעמידים פנים שהחבית עצמה אינה נרקבת למול עינינו.
הייתי השבוע בבית הספר לקצינים, בעניין עיתונאי אחר. ביליתי שעות מרתקות עם מפקדו, אל"מ ערן ניב, ועם מפקדי גדודים. כולם קצינים מהסוג שאם נגזר עליכם לצאת לקרב, הייתם רוצים שזה יהיה אחריהם.
השיחה עם ניב עסקה בדרך שבה מתמודד בה"ד ,1 המקום היחיד בצה"ל שעוסק במפורש בהכשרה ערכית ולא רק מקצועית, עם דמות הקצין.
הוא פירט ברהיטות ובאמונה את שלושת הצירים - מקצועיות, ערכיות ומנהיגות - שביניהם מתמרנת תוכנית הקורס, ואת השינוי המרכזי שחל בה בעשורים האחרונים: התפיסה שקצין הוא קצין הוא קצין, ויש לו סט ראוי של ערכים מקצועיים ואישיים, מכושר גופני ועד תפיסה של מה ראוי לו לעשות בכל מצב ומקרה.
אלמלא המקרה השבוע, היה יושב בקרוב בלשכה הסמוכה, בתפקיד סגן מפקד הבסיס, סא"ל שלום אייזנר. אני בטוח שמי שבחר בו לתפקיד חשב שהוא ראוי, על פי אותו סט ערכים שניב והמג"דים שלו מנסים להנחיל בדבקות שכזו לדור הקצינים הבא של הצבא.
זה כמובן כבר לא יקרה, אף שאייזנר הודח רק מתפקידו הנוכחי ולא מהצבא בכלל.
הענשתו של אייזנר מתבקשת, ולא מפני שהמצלמות תפסו אותו או כדי לפייס את הגויים, אלא מפני שחייל או קצין פשוט לא מתנהג ככה. אבל עד שרב אלוף גנץ ופקודיו לא יתחילו להרהר בפער האינסופי בין מה שהם מלמדים במצפה רמון למה שקורה בכביש ,90 עד שלא יבהירו לעצמם ולכל מי שמתחתם מהי באמת המשימה (ולמי שצריך גם כמה נזק היא גורמת לחיילים המבצעים אותה), עד אז נמשיך להיות תלויים בקור הרוח של הסא"ל המזדמן, בהימצאותה של המצלמה התורנית, במהירות התגובה של המערכת הדיפלומטית ובפטירתו, המצערת כשלעצמה, של ארנולד מארסק מקיני-מולר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם