בין עצב לשמחה
אין עוד מדינה כמו ישראל. נעה בין דיפרסיה למאניה, בין תוגת הזיכרון לצהלות העצמאות. כמה שאנחנו שונאים אותה - ככה אוהבים
כי אחרי שאתה חוצה את גיל 30 אתה מבין כמה זה מעט למות בן 18 או 19 או 20. אפילו בן 24. כלום. "יום עצוב," אומר לי האיש שאני פוגשת במעלית ושואל אם כבר קניתי דגל לאוטו.
"שמת לב", אומרים הילדים, "שאנחנו היחידים בבניין שעוד לא תלו דגל?" "ראית את הפטנט החדש?" מציעה לי המוכרת בחנות הצעצועים, "דגלים למראות?".
אין עוד מדינה עם פטנט כזה. אנחנו מדינה מאנית-דפרסיבית. מדינה של קצוות. אין עוד מדינה כזאת בעולם. נעים בין דפרסיה למאניה, בין תוגת הזיכרון לצהלות העצמאות. כמה שאנחנו אוהבים לשנוא את המדינה, ככה אנחנו אוהבים אותה.
אנחנו מדוכאים מהמצב, מהאיום האיראני, מהגז, מהטילים, מהמצב הכלכלי, מהמצב החברתי, מהטרור, ממחירי הדלק, ממחיר החשמל. מדינה שהמחאה החברתית שלה קמה ונופלת לפי עונות השנה.
אנשים מחייכים ברחוב כי הכנרת עלתה בעוד סנטימטר ודורסים אותך למוות בגלל חניה. אנחנו מודאגים מאוד או שאננים מאוד. אפילו בכדורגל - או שיש אלוהים או שהשופט בן זונה. אין אמצע.
אתמול צלצלתי לצבי שליט, סבא של גלעד ואבא של יואל ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. לפני שנה סיפר צבי כמה קשה לו לעמוד בבית העלמין הצבאי בחיפה בלי גלעד.
מי יודע אם גלעד יחזור הביתה, אמר אז. עכשיו גלעד בבית. אנחנו המדינה היחידה שהוכיחה, שוב, שהיא אולי לא תעשה די כדי להילחם בתאונות הדרכים ולהציל מאות אנשים מדי שנה, היא לא תיאבק די באלימות או בעוני, אבל היא כן תעשה הכל כדי להחזיר הביתה בשלום חייל אחד.
במדד האושר העולמי הישראלים מדורגים במקום השביעי. לצד הניו-זילנדים. הסבל כנראה עושה לנו טוב. אנחנו שונאים את החמסין, מתביישים בעובדה שיש לנו נשיא לשעבר אנס, מתעבים את הפוליטיקאים ומתרחקים מהפוליטיקה, אבל איכשהו, משום מה, עוד מתים על המדינה. אנחנו מוציאים דרכונים זרים, אבל יודעים שאין לנו ארץ אחרת.
המדינה היחידה שבה עוד לפני הפייסבוק ולפני הרשתות החברתיות תמיד יכולת למצוא "אחד שאתה מכיר". מהצבא, מבית הספר. המדינה
בשבוע שעבר פגשתי אם שכולה. בנה היה קצין מחונן. מאלה, יפי הבלורית והתואר, שבגללם אומרים אחר כך ש"אלוהים לוקח רק את הטובים". "אין דבר יותר גרוע מלאבד בן", היא אמרה לי. בכל יום זיכרון, סיפרה, מגיעים אליהם המונים. "אחר כך", אמרה, "מתחילים הזיקוקים, ואנחנו נועלים את הבית וסוגרים את התריסים. לא רוצים לשמוע. קיבינימט, איך אפשר?".
הרבה כבר נכתב על המעבר הזה בין זיכרון לעצמאות. השנה, בגלל מותה של סגן הילה בצלאלי, שנהרגה בהכנות לטקס המסורתי בהר הרצל, זה אולי מוחשי יותר מאי פעם. כי ככה זה במדינה הזאת. מדינה שסובלת ממאניה-דפרסיה, שבה העצב נטול סוף, אבל גם השמחה.
חג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם