חיבוק ישראלי
הסולידריות לא מתה, היא טבועה בנו. כי אצל הישראלים, החוצפה מגיעה בידיים שלובות עם תמיכה ופרגון עצומים - כשטוב וכשרע
אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו לא לבד: שכנים, קרובי משפחה, חברים והמון אנשים שמעולם לא פגשתי באו, חיבקו והציעו לנו כתף. כל מי שהגיע רצה לנחם, לעזור לנו להכיל את הכאב, להסתדר איתו. כל אחד עשה את זה בדרכו. אז הם הכינו קפה, הביאו איתם אוכל, עזרו לנקות ובעיקר הבהירו שהם כאן. איכשהו, זה הפך את השבועות הראשונים לקצת יותר נסבלים.
שנתיים אחר כך, כשהבן הבכור שלי נולד, מצאתי את עצמי יושב ליד המיטה של אשתי בבית החולים ומוצא נקודות דמיון בין הטרגדיה האישית שלי לבין המתנה שקיבלתי. כי איך שלא תהפכו את זה, ולמרות הפער בין האירועים, העם היושב בציון ממהר לחבק כשיש בכך צורך.
לאחי, שמתגורר בהולנד, כתבתי אז על התחושות, על שני החיבוקים שקיבלתי בפער של שנתיים, ועל משמעותם: "בישראל הרגש הופך מהר מאוד לנחלת הכלל. 'אני משתתף בצערך' מול 'אני כל כך שמח בשבילך'. כולם כאבו איתנו כשאלוהים בחר לכסח לנו את המשפחה, כולם התרגשו עבורנו, שמחו איתנו, כשהגיעה אלינו הברכה האדירה הזו", כתבתי. "כמו בשבעה, שבה קיבלנו ליווי צמוד וחיזוקים, גם עכשיו אנחנו חווים את הליווי והתמיכה. אנשים מתקשרים, רוצים לבוא לבקר, מתעניינים, מציעים עזרה. מזכירים שלמרות המרחק – הם קרובים. החיבוק אמנם מגיע בנסיבות שונות, אבל הוא דומה מאוד. אנשים היו שם כשהיה נורא ואיום, אנשים נמצאים שם גם כשהמצב נפלא".
וכנראה שבמובן מסוים זו הישראליות המזוקקת ביותר. החיבוק הזה, המיוזע, המעייף, המתיש, המעיק ועם זאת הנפלא, האמיתי, החם - שמגיע בדיוק ברגע הנכון. כי אפשר לומר המון דברים רעים על העם שלנו, על החוצפה המרתיחה שלו, על המנהג המרתיח לעקוף בתור לסופר ולחתוך על הכביש. אבל החוצפה הזו מגיעה בידיים שלובות עם האהבה העצומה שהוא יודע להעניק – כשטוב וכשרע.
וזה לא רק אני, וזו לא רק ההלוויה או הלידה. זה משהו שטבוע בנו - בשפה שלנו שממהרת להגדיר את הבחור שלידנו כ"אחי" או כ"סחבק" גם אם מעולם לא שוחחנו איתו. החיבוק הישראלי תמיד
בדיוק בגלל זה גלעד שליט היה הילד של כולנו, והמשחקים של מכבי תל אביב מול פנאתינייקוס הדביקו, גם את מי שבכלל לא מתעניין בכדורסל, אל המסך. בדיוק בגלל זה אסון הכרמל הפך במהרה לטרגדיה לאומית ובדיוק בגלל זה, כשפרופ' דן שכטמן קיבל פרס נובל לכימיה זה הפך לחגיגה, שוב, של כולנו.
כי כשאתה עסוק בלחבק, אתה לוקח את הכול ללב, אתה שמח ועצוב וכואב ושבור ומאושר ומוטרד לא רק בגלל החיים הפרטיים שלך, אלא לא מעט בגלל מצב הרוח של המדינה שלך.
אנחנו עם שאוהב להספיד את הסולידריות שלו, ובעיניי זה קצת חבל. הסולידריות לא מתה, היא מקובעת בנו, בתרבות שלנו, בהווי שלנו, בצ'פחה על השכם שניתנת בלי טיפת טקט או בעזרה שעדיין מוצעת – גם לאדם זר.
אין ספק, יש לנו על מה לעבוד. ישראל, וגם אזרחיה, רחוקים מלהיות מושלמים. אבל אולי לפעמים, בעיקר בימים כאלה, שבהם אנחנו מסכמים 64 שנים כמדינה, צריך לעצור את ההלקאות העצמיות ובאמת לפרגן לעצמנו על מה שניתן כאן כל כך הרבה – ובזול.
כי יש כל כך הרבה דרכים להגיד למישהו שאתה מצטער בשבילו, וכל כך הרבה דרכים נוספות להגיד למישהו שאתה שמח עבורו. אבל אצלנו, במדינה המהבילה הזו, עם עשרות ההפרעות האישיותיות שלה, איחדו את כל התחושות הללו לחיבוק אחד, מדהים כל כך, ישראלי כל כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם