הדבק הישראלי נשבר
השאיפה לרווחה אישית גם על חשבון האינטרס הלאומי והחברתי - היא החלום הישראלי החדש. אני, אני ואני. ככה אי אפשר לקיים מדינה
דניאל כהנמן. ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל נראה שר הביטחון של מדינת היהודים בטוח למדי בעצמו.
זה דבר טוב, להיות בטוח בעצמך. דבר טוב ששר הביטחון מוצא זמן לדבר על בודריאר באחת השעות הגורליות לישראל. דבר טוב, כמו מאות החיילים במדים שמילאו את קניון עזריאלי בשעה שאחיהם לשירות פורקים זחלים של טנקים או מגרזים תותחים מתנייעים. לשפיות הישראלית פנים רבות.
המושג "חלוקה שוויונית של הנטל", שהפכה למנטרה הלאומית החדשה לתקופה קצרה, נדמה כמו פארסה כשאתה בן 18 ובמדים, ומפטרל לאורך גדר המערכת, ובן 18 אחר, גם הוא במדים, עושה שופינג בקניון. ישראל היא מדינה מורכבת - אין דרך להגדיר אותה היום באותה קלות שהדבר היה ניתן בעבר.
"פעם הייתה אידיאולוגיה אחת שלטת-הציונות", הוסכם בין שר הביטחון ובן שיחו. "כיום", אמרתי, "התפרקנו לאידיאולוגיות משנה. האתוס המכונן של המדינה הזאת התיישן, אולי הפך למשני - ותחתיו חותרות אידיאולוגיות עצמאיות. אלה בבתי המדרש שלהם, אלה בהתנחלויות שלהם, אלה בקפיטליזם שלהם, אלה בסקטוריאליות שלהם".
ישראל עוברת תהליך של פירוק מודולרי. של דקונסטרוקציה אידיאולוגית. אין דרך לכונן אתוס ישראלי במקום בו כל סקטור מנסח לעצמו אידיאולוגיה פרטית, שחותרת תחת האידיאולוגיה המכוננת, מתוך תחושה ש"ישראל" כ"ישראל" תתקיים לבטח, גם אם הוא יפקיר את עמדתו על המשמר הישראלי ויתמקד רק בצרכיו וברצונותיו. משהו בדבק הישראלי, בהגדרה של הקולקטיב - נשבר.
קולקטיביות אינה תכונה טובה תמיד. יש אומות שהקולקטיביזם דחק אל סיפה של צייתנות עיוורת ולאיבוד של יכולת המחשבה העצמאית. חשוב שהאזרח הישראלי יצטיין במחשבה עצמאית. חתירה לביטוי עצמי והעמדה של הפרט לפני המדינה היא סימן לתחושת נוחות וביטחון אישי.
מבחינה זאת, הרחקנו לכת. יצרנו לעצמנו ישראל שאינה מצויה עוד בסכנת השמדה. היא צפויה להמשיך ולהיאבק על מקומה במרחב הגיאופוליטי בו היא מתקיימת - אבל קיומה אינו מוטל בספק. מיום בו הפנימו זאת הישראלים, הם התחילו לדאוג לאינטרסים של עצמם תחת אלה של המדינה. זה לא דבר רע בהכרח, במידה והוא משולב בהבנה שהמדינה - אותה ישות אידיאולוגית שקיומה מאפשר לפרט מרחב ביטוי והתפתחות עצמי - היא התנאי לקיומו כפרט. מיום בו הפרט מעמיד עצמו לפני המדינה, זו חדלה מלהתקיים.
במידות רבות, ישראל חדלה מלהתקיים. הפירוק שלה לתתי קבוצות והמיקום של רצונות של אינדיבידואלים בשפיץ של הפירמידה החברתית יוצר פירוק של חוט השדרה שמקיים את המסגרת הישראלית. פירוק המסגרת הזאת הוא הרסני, מכיוון שהוא מאיים גם על יכולתו של האינדיבידואל להגיע לידי מימוש. אין פרט ללא מדינה. אין יחיד ללא התחשבות ברבים.
הישראלי החדש אינו מגדיר את עצמו עוד באמצעות מערך הערכים המוסכם על אבותיו. הוא מחפש ביטוי עצמי בעולם שהוא מבין כבלתי פתור, אבל, עדיין, עולם שתפקידו לספק לו רווחה ונחת. השאיפה הזאת, לרווחה אישית, גם על חשבון האינטרס הלאומי והחברתי, היא החלום הישראלי החדש. אני ואני ואני. כאן וכאן ועכשיו ועכשיו. ככה אי אפשר לקיים מדינה. ככה אי אפשר לייצב לאום.
תפקידו של שר הביטחון בישראל הזאת אינו לייצר מכנה משותף רחב, או נרטיב מוסכם שעליו יהיה אפשר לצאת למלחמה, או להתגונן מפני אחת. התפקיד שלו הוא לייצר מעטפת עבה דייה לאפשר לישראלים להמשיך
אסור לחזור לטקסי החרדה הקיומית שהיינו משועבדים להם, אבל אי אפשר גם להמשיך בכיוון הזה, של ההתפרקות ל-7.2 מיליון פרודות פרטיות. מוכרחים למצוא דרך להבטיח את עתידו של הציבור הזה, בעת הזו. מוכרחים גם להביא לידי ביטוי את הצרכים והשאיפות של כל מגזר וכל פרט ישראלי.
האתגר הבלתי אפשרי העומד בפני כל מי שמופקד על המדינה בעת הזאת הוא כיצד לשלב בין שאיפות אזרחיה לביטחון לבין רצונם לרווחה פרטית. תפקידו של שר הביטחון בימים אלה מתמצה למשפט אחד: יצירת מעטפת מגוננת סביב תושביה, עריה ומוסדותיה, כדי לאפשר לאזרחיה את המרחב המוגן בו יוכלו להמשיך בתהליכים שיובילו בסופו של דבר לסופה של המדינה.
יש דרך לעצור את זה, והיא מתחילה בוויתור של כל אחד על מעט מעצמו ומצרכיו לטובת הכלל. לטובת ישראל. תהא הישות הזאת אשר תהיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם