נגמרו המשחקים
אחרי שעשה לכולם אתמול בית ספר עולה השאלה: איפה נתניהו קר המזג, הערמומי, המחושב, כשזה מגיע לסוגיות הליבה של ישראל?
ישנאו אותו מבקריו הגדולים ויריביו המרים כמה שישנאו; יגדפו, יחרפו וינאצו כמה שיתאוו - בנימין נתניהו חתם אתמול על המהלך הפוליטי המבריק, הנועז והמתוחכם ביותר שראתה הפוליטיקה הישראלית זה זמן רב, אולי מיום היווסד המדינה. מתחרה בו רק המהלך המבריק של פירוק העבודה והקמת עצמאות, שנעשה גם הוא הרחק מעינם של כל החטטנים.
ברור, הוא גם קיבל את הפרטנר המושלם: שאול מופז; פגיע, הססן, מבוהל פוליטית ומגובה ביועץ אסטרטגי מבריק, ליאור חורב, ש"תפר" יחד עם אנשי נתניהו את המהלך, אבל הצליח לקנות לבוס שלו עוד כמה חודשים של תקווה מדומה ושל עתיד פוליטי. ללמדכם שכאשר רוצים בכך, יש גם מי שיודע לשמור סוד במדינה הזאת.
וכאשר הדבר משרת אותו, נתניהו יודע לשחק במשחק העצבים טוב יותר מכל אדם אחר. לא לחיץ, לא שביר, לא נבהל, לא פאניקה ולא גמגום. נתניהו של המהלך הזה שיחק פוקר ברמה הגבוהה ביותר ולא עיווה שריר אחד בפניו לאורך כל הלילה. שנאמר: שאפו. טוב לדעת שראש הממשלה שלנו יודע גם להיות כזה. חבל שהוא לא מדגים זאת לעתים יותר תכופות.
ועל רקע כך מוכרחה לעלות השאלה: איפה נתניהו קר המזג, הערמומי, המחושב, מי שקורא את המפה טוב יותר מכל אחד אחר סביב השולחן? איפה הוא כשזה מגיע לסוגיות הליבה של ישראל: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, החברה המתפרקת, השבר המוסרי, רוח האזרח המתרופפת והנשברת? איפה היצירתיות, התעוזה, הביטחון העצמי, החוצפה, היכולת לקבל החלטות קשות ולהמר, כאשר הדבר אינו נוגע להישרדותו הפוליטית ולחיסול יריביו (והוא חיסל כמעט את כל יריביו הפוליטיים, מבית ומחוץ, במהלך שדמה להטלת פצצת מצרר חכמה שהתפוצצה אתמול לפנות בוקר בפניהם של כל קוראי התיגר עליו)?
אחרי הכל, המשחק הפוליטי הוא רק אמצעי, הוא אינו המטרה. הוא אינו יכול להיות המטרה. המטרה היא הבטחת עתידו של עם ישראל והבטחת שגשוגם של הפרט ושל החברה הישראלית. הפוליטיקה - קואליציית הענק ההיסטורית הזאת - אינה הדבר עצמו. היא המשחק בתוך המשחק; היא הסיפור הצדדי. היא אינה כרטיס הכניסה לפנתיאון המנהיגים הגדולים והחשובים שפעלו כאן. היא רק פרס של מפעל חיים על גאונות פוליטית. ועם זה, יודע גם האדם המאוד נבון הזה, בנימין נתניהו, לא הולכים למכולת המטאפורית של הנצח.
וממילא, ההווה כל כך בר חלוף והנסיבות כה הפכפכות ועקלקלות בישראל זו של ימינו, עד שגם הישג פוליטי כה כביר יכול להפוך לבטל בשישים אל מול קריסתה של אחת ממערכות החיים כאן, שתלויות על בלימה - זו האמת, וכולנו יודעים אותה - ויחד עמה גם קריסת נתניהו, ממשלתו והמוניטין שהצליח לצבור בקרב הציבור ובתוך המערכת הפוליטית בקדנציה הנוכחית שלו. ומכאן שמוטב לנתניהו לא לנוח על זרי הדפנה של ההישג הזה, אלא להשתמש בו כמנוף לעשות סוף-סוף את הדבר שלשמו נכנס לחיים הפוליטיים מלכתחילה: לחולל שינוי של ממש בארץ שמשוועת למזור וזועקת לתקומה
את הכישרון ואת הכלים הפוליטיים והרגשיים לעשות זאת התחוור אתמול באופן סופי שיש לו. עכשיו תורו לעשות בהם, אולי בפעם הראשונה בחייו הציבוריים, את השימוש הנכון באמת. ואם יבחר להמשיך לעסוק רק במשיכת זמן ובזגזוג של עוד מהלך פוליטי, יהפוך לילד ההוא שאלוהים נותן לו כישרון ומעלות, והוא רותם אותם להבלים. ועל כך אומרת לו אמו: "אתה מרגיז את אלוהים".
הגיעה שעתו של ראש הממשלה הזה להתחיל לממש את הפוטנציאל שלו. כי ככל שהמהלך הזה מבריק ומדהים, הוא מקרב את נתניהו להפוך לראש הממשלה המבוזבז ביותר בתולדות ישראל. בטח ביחס בין כישרון, יכולת ועוצמה פוליטית לבין תפוקה ותרומה לעם ישראל. והערה קטנה לסיום, ובשוליים של הכל: מרגע שנכנס יאיר לפיד לחיים הפוליטיים, הוא התנהג כמו פיל בחנות חרסינה. מגושם, איטי, שקוף, ובעיקר שובר כל דבר שבו הוא נוגע. היה ברור שברגע שהפוליטיקאים ירכזו כוח אש נגדו, הוא יתגעגע לימים שבהם מאמר ביקורת כזה או אחר הטריד אותו. יאיר לפיד קיבל אתמול את השיעור הראשון שלו בפוליטיקה, והוא היה מאוד פשוט: הוא פשוט לא בליגה של הגדולים. אפילו לא בסביבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם