לא רק שואה
בעולם חגגו השבוע את ה"וי- די", יום הניצחון על כוחות השחור בהובלת גרמניה. אצלנו מתעלמים, או לכל היותר מתעסקים בקוריוזים
בכך הם מצטרפים למערב אירופה, ארצות הברית ורוסיה, שבשבילן יום הניצחון על גרמניה הנאצית לפני 67 שנה הוא יום חג של ממש, וכך גם מציינים אותו, גם אם בהפרש של כמה שעות.
בעוד בצרפת ובאנגליה, למשל, מתקיימים הטקסים ב-8 במאי, יום הכניסה לתוקף של כניעת גרמניה הנאצית, ברוסיה חוגגים את הניצחון ב-9 במאי , המועד שקבעו המעצמות לחשיפת הסכם הכניעה (במציאות, הטלת האמברגו על פרסום דבר הכניעה לא צלחה. הגרמנים עצמם דיווחו על הכניעה לפני בעלות הברית, וכך החלו החגיגות כבר ב-8 במאי).
הווטרנים - לוחמי מלחמת העולם השנייה שאוכלוסייתם בישראל גדלה מאוד עם הגיעו של גל העלייה הגדול מרוסיה בשנות ה-90 עטו את מדיהם, ישראל יש כבר כל כך הרבה ימי זיכרון ומועדים, שדווקא את התאריך הזה מציינים "על הדרך".
אירועי יום הניצחון הם טקסיים בלבד ומתרכזים רק בווטרנים עצמם. בטקס הממלכתי ביד ושם מיוצגת הממשלה בידי שרת העלייה והקליטה, שמשרדה אחראי על אירועי היום, ובידי השר יוסי פלד. כאילו רק מי שקשור ישירות למלחמת העולם השנייה צריך לכבד את היום הזה בנוכחותו. העיתונות שכחה מהתאריך הזה.
תמונות של מדליות - זה לא מספיק
היום אולי יתפרסמו תמונות צבעוניות: המדליות המעטרות את חזותיהם של קשישים בני 80 ו-90 הן קוריוז נחמד, אבל אני מהמרת שלא נמצא יותר מזה. בבתי הספר לא מקדישים יותר מדי, אם בכלל, למשמעויות של ה"וי-דיי". מי צריך את זה, יש לנו ימי זיכרון משלנו.
אבל זה בדיוק העניין. דואגים כאן לווטרנים, זוכרים את פועלם ואפילו חוקקו חוק שיסדיר את מעמדם ויגדיר להם הטבות וסיוע כלכלי. אבל מה עם הערך החינוכי של היום הזה? מה עם הערך ההיסטורי, מה עם המסר הדמוקרטי?
שואת היהודים אינה צריכה להוריד. להפך, עליה להעצים את העיסוק במלחמת העולם השנייה גם כאירוע אנושי ובינלאומי. כל ילד יודע לדקלם שנספו שישה מיליון יהודים בשואה, אבל אף ילד לא זוכר שהמשטרים ששאפו להשתלט על העולם החופשי, והלחימה בהם, גבו 70 מיליון
קורבנות; שהמלחמה לא רק איימה להשמיד את העם היהודי, אלא את העולם החופשי כולו; שהיו מעורבות בה כל יבשות העולם. אפשר עוד לפרט כמה איומה וארורה הייתה המלחמה הזאת, אבל נדמה שזה כבר ברור מאליו. ואז, בעצם, נדמה שלא.
הנרטיב כאן מתרכז, כמובן, בקורות העם היהודי באותה עת, אבל התוצאה היא שהמשמעויות הגלובליות פשוט נדחקות הצדה.
בעוד כמה שנים הגיבורים הקשישים והנרגשים האלה, שבמו ידיהם השיגו את ניצחון העולם החופשי, כבר לא יצעדו ברחובות ירושלים בכל 9 במאי במקביל לעמיתיהם ברחבי העולם. זה הזמן להעניק משמעות ליום הזה, לשמוע וללמד, לא רק בשביל הדורות הבאים ובשביל עתיד האנושות, אלא גם לכבודם. לכבוד הלוחמים החביבים והגאים האלה, שפעם, בגיהינום קפוא ואכזרי, היו הגיבורים של העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם