עולם אחר
מה שנחשב למשבר אמון באתיקה הפוליטית בבריטניה יכול להיחשב בישראל לקו ישר ולסטנדרט נפלא של כנות ויושר ציבוריים ופוליטיים
משום מה, ובניגוד לתחושת ההפתעה (המדומה?) בישראל, הם לא ממש הבינו מה הדרמה. "הפוליטיקה הישראלית כבר לא מאכזבת אותי אף פעם", אמר קולגה אחד מעבר לים, "כמה אפשר להשתנק?". גם אנחנו שואלים את אותה שאלה, השיב לו בן שיחו הישראלי.
הדבר היחיד, אבל היחיד, שעניין ומעניין את וושינגטון, לונדון ופריז הוא הסיכוי שמאחורי הקואליציה החדשה מסתתרת כוונה נסתרת לתקיפת מנע באיראן, אולי כבר בחודשים הקרובים. "במקרה הטוב, מדובר בציניות פוליטית. אין לנו בעיה עם זה", אמר גורם אחד, "אנחנו חוששים דווקא מהאפשרות השנייה-שזו לא ציניות אלא התגייסות לקראת פעולה צבאית. זה מטריד".
אבל חשוב מהפעולה באיראן והקשר שלה לזחילתה של קדימה לממשלה, כדאי אולי - למען הסדר הטוב - לומר משהו על הדרך שבה הפוליטיקה הישראלית שונה מאחרות בעולם. הפער הזה הודגם השבוע בדרך יוצאת מהכלל.
ראוי לתת כמה דוגמאות. בבריטניה, למשל, העיתונות שותה את דמו של דיוויד קמרון על כך שהבטיח מדיניות שמרנית במהלך מערכת הבחירות אך התפשר לאחריהן כאשר נאלץ להקים קואליציה )עם הליברלים(. הכותרת השבוע של "הדיילי מייל" הבריטי, עיתון שמרני, הייתה ש"קמרון מודה (שלא לציטוט - נ"א) שהליברלים מונעים ממנו להיות שמרן אמיתי". הכותרת הייתה נקמתו של "הדיילי מייל", המחזיק כמובן בעמדות ימניות, בראש ממשלה שסטה מעט למרכז הפוליטי.
רק שקמרון דווקא מממש את מרבית הבטחותיו; זו ממש לא אשמתו שבפעם הראשונה זה שנים רבות הבוחר הבריטי לא העניק לשמרנים רוב אבסולוטי, והוא נאלץ ללכת לממשלת אחדות. אך התקשורת הולמת בו גם למעלה משנה לאחר הבחירות. מדוע? משום שהתפשר. כי הבטחותיו לא קוימו כולן.
זה עניין מסוכן, בבריטניה, לא לעמוד בדיבורך. בשנת 2007 התכוון ראש הממשלה גורדון בראון לקיים בחירות בזק. ברגע האחרון הוא התחרט. בראון לא אמר על כך מילה לתקשורת, אך כוונותיו דלפו.
כאשר בראון דיבר און רקורד והודיע שלא יהיו בחירות, הממלכה לעגה לו על מה שדיוויד קמרון (אז ראש האופוזיציה) הגדיר: "נסיגה משפילה, ניסיון להימנע מבחירות כלליות באמצעות ספין". העיתונות געשה; נזק חמור נגרם לתדמיתו של בראון. הוא הוצג כהססן שחושש מגזר דין הבוחר. וכל זה בלי שראש הממשלה, בכל שלב שהוא, אמר פומבית שהוא הולך לבחירות.
בישראל, ראש ממשלה עומד מול כינוס מפלגתי, בשידור חי בטלוויזיה, ומודיע על בחירות. אחרי יומיים הוא מתחרט. זה לא כל כך משנה מדוע; בהנחה שאין מלחמה, קשה להבין איך דבר כזה קורה.
אפילו בפוליטיקה הישראלית, מעולם, מעולם לא קרה שהוכרז על בחירות במועד קרוב ואלה עשו תעלול היעלמות, פוף, כי שעתיים לאחר מכן התפתח משא ומתן קואליציוני. שאול מופז חטף השבוע את כל הביקורת המוצדקת על העדר כרוני של חוט שדרה בגופו הפוליטי.
אפשר להניח שכמעט בכל מקום אחר בעולם המערבי, מהלך כמו שלו היה נקטל במפלגתו שלו, בתקשורת ובציבור, בדרך ובאופן שהיו גורמים לו להתחבא בכוכב יאיר שנתיים. אך ראש הממשלה איננו יו?ר אופוזיציה טרי ולא פופולרי; הוא מנהיג המדינה. הוא הודיע על בחירות.
אחרי יומיים-שלושה, פתאום, הוא מתחרט. לא בגלל מיתון כלכלי ולא בגלל מלחמה; משום שמופז מוכן לבוא. בצרפת, הנשיא סרקוזי ספג מכה אנושה כאשר סוכנות דירוג אחת, אחת בלבד, הורידה את דירוג האשראי של המדינה. הכלכלה הצרפתית לא קרסה. האבטלה איננה גואה. ויש המפקפקים בחשיבות של אותו
מבחינתו, זו הייתה הפרת הבטחה. ועליה סרקוזי שילם - גם בכיסאו. הדברים האלה אינם נכתבים כדי לחזק את התחושה הקבועה שנבחרינו דופקים אותנו, או שפוליטיקאים אינם נוטים, נאמר בעדינות, לומר רק אמת. את הדברים האלה אנחנו כבר יודעים.
אך מה קורה לפוליטיקה שבה כל ההבטחות מתאפסות? שבה המילה "הבטחה? הופכת לבדיחה? על סמך מה אדם אמור לבחור, אם הוא יודע שהאנשים שיבחר בהם תמיד ולנצח ישקרו לו?
הדברים האלה נכונים לגבי ההתרחשויות השבוע בדיוק, אבל בדיוק, כפי שהם נכונים לפרקים אחרים ונלעגים לא פחות בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, כן, כולל המיצובישי של גולדפרב וראשי ממשלה שהבטיחו מדיניות מסוימת ויישמו תפיסה הפוכה ב-180 מעלות.
התוצאה הסופית היא הרסנית הרבה יותר מהמינוח הילדותי "זיגזוג.? ערימת השקרים של הזיגזגים מצטרפת למסה קריטית שפורמת את הרקמה היסודית ביותר של דמוקרטיה - אמון.
הנחמה היחידה - אולי - היא שמדובר בתופעה עולמית. אנחנו מצויים במשבר כללי של אתיקה פוליטית בדמוקרטיות, כזה שקשור קשר עמוק לכל אותן הבטחות שגשוג שהתפוגגו במשבר הכלכלי הגלובלי.
"האקונומיסט" פרסם השנה את "מדד האמון", שקבע כי בכל הקטגוריות שנבדקו (ממשלה, עסקים, ארגונים ללא מטרות רווח ותקשורת) האמון של הציבור במנהיגי התחומים הללו צנח משמעותית.
מתוך 50 המדינות שנבדקו, לפחות 11 מוגדרות כעת "ספקניות מאוד", ופחות מ-50 אחוז מהציבורים במדינות הללו אומרים שהם מאמינים למוסדות שלהם עצמם. האמון של היפנים בממשלה שלהם צנח ל-34 אחוז , בברזיל, מידת האמון צנחה ב-40 אחוז בשנה אחת.
ב-50 המדינות שנבחנו, רק 43 אחוז הביעו אמון בממשלות שלהם. ככל שאנשים משכילים יותר, הם מאמינים פחות לפוליטיקאים, כותב "האקונומיסט". מיותר לציין שמה שנחשב למשבר אמון באתיקה פוליטית בבריטניה, אפילו בארצות הברית, יכול להיחשב בישראל לסטנדרט נפלא של כנות ויושר ציבוריים.
או במילים פשוטות יותר: הזיגזג של הפוליטיקאי הבריטי הממוצע היה נראה לישראלי הממוצע כמו קו ישר לגמרי. ובכל זאת, יש דבר מה מנחם בכך שהתחושה של אובדן אמון בפוליטיקה היא גלובלית. צרת רבים, אתם יודעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם