אנד, דה סיטי: סרט תכול במנצ'סטר
במשך 93 דקות זה נראה כמו הנס הספורטיבי הכי גדול שהיה מאז שהפועל יהוד זכתה בגביע. קבוצה של נגרים הורסת לאמנים את האליפות, עם משחק לא הגיוני שבו אחת שלא זכתה לעבור את החצי הבקיעה פעמיים. אבל כנראה שלכל אגדה יש סוף וכישרון עדיין מנצח שיגעון
אני זוכר רק את אגוארו מקבל כדור מבאלוטלי ואז בלק-אאוט ואז התעוררות במחלקה
התואר הזה עדיין תקוע לי בגרון ומסרב לרדת. זה הרי כבר היה סגור, לא היתה אפשרות שהוא יחמוק. אנשים סימסו ברכות לרגל האליפות, ביקשתי חופשה מיוחדת מהעבודה כדי להגיע לאפטר פארטי. סיטי לא היתה באיזור, היא היתה במוקדמות הצ'מפיונס עם הנציגה החבשית. עמוק עמוק מתחת לאדמה, אפילו הקברן כבר עזב את האיצטדיון.
במשך 93 דקות זה נראה כמו הנס הספורטיבי הכי גדול שהיה מאז שהפועל יהוד זכתה בגביע. קבוצה של נגרים הורסת לאמנים את האליפות, עם משחק לא הגיוני שבו אחת שלא זכתה לעבור את החצי הבקיעה פעמיים. אבל כנראה שלכל אגדה יש סוף וכישרון עדיין מנצח שיגעון.
אוי ג'ואי בארטון, ג'ואי בארטון, למה דווקא אתמול לא בלעת את הכדור האדום? מישהו אמר לי לא מזמן שאני נדבק לקבוצות מצליחות, אבל אני הייתי עם יונייטד הרבה לפני פרגוסון ותור הזהב. עם סמי מקלרוי ולו מקארי וג'ימי גרינהוף. ימים אפורים באולד טראפורד, שהתחברו בסוף להצלחה מדהימה.
לכן דווקא ביום מעונן שכזה, עם כל הדיכאון שמסביב, יכולתי גם לחייך. למה? כי אפשר להבין מה עבר על הגברים הקרחים, בשנות החמישים לחייהם, שראו את סיטי זוכה באליפות כילדים ומאז התחתנו, התגרשו ובמיוחד הזדקנו.
אני לא חושב שאוהד כדורגל יכול לחוות רגע מזוקק של אושר כמו אותו שער אליפות בדקה ה-94. תסלחו לי, אבל גם לא לידה ולא חתונה מתקרבים לעוצמת הפיצוץ. תחשבו על הצעקה הזו שמפלחת את היציע הנרגש. חיבוק עם אנשים שבחיים לא פגשתם וכעבור דקה לא תזכרו מי הם, ובסוף ים של דמעות ואתה הכי לא רגשן שיש. אם פעם ישאלו את אותו בחור שמנמן, שמנוי כבר 30 שנה, מה מושך במשחק האפור, אלה בדיוק הרגעים כמו ה-13 במאי 2012 שהוסיפו לו טעם של פעם לחיים.
המצלמות אמנם התמקדו בטייקונים הערבים שבנו את סיטי החדשה, נתנו להם את הקרדיט. לא בשבילם אני שמח. מה שהם מביאים זה כדורגל ללא נשמה. מבחינתם העסק הוא צעצוע יקר, ואם יגרשו אותם, הם ילכו לקבוצה אחרת. אני שמח בשביל ג'ו הארט שהגיע לסיטי בגיל 19 משרובסרי טאון והביא לה אליפות. שריד אותנטי לצבא של שכירי חרב.
זהו, סיטי רק תלך מכאן ותגדל למעצמה עולמית. היא תהיה מה שצ'לסי בנתה עם ההשקעה של אברמוביץ'. הערבים ישלמו, הרכש יגיע
וזו היתה עונה הירואית של היונייטד. אמנם לא כדורגל גדול של צירופים והצגות, אבל כמה אופי, הרבה יותר מזה שהציגה האלופה החדשה. מחזור אחרון וסקולס וגיגס בהרכב, רוני כובש שער ניצחון. אחרי שני הפסדים בדרבי, זה היה אמור להיגמר בנוק-אאוט כואב, אבל עדיין הזקנים כמעט עשו זאת שוב.
הבעיה היא שמשפחת גלייזר, כהרגלה, לא תפתח את הארנק כדי להדביק את הפער. היא תראה את סיטי מתחזקת ותמשיך להסתמך על הכישרון של פרגוסון לעשות קסמים עם מה שיש. אבל זהו, שגם השפנים של כבודו עוד מעט בפנסיה והעונה הזו יכולה להיות אבן דרך בהיסטוריה של הספורט הבריטי, חילופי משמרות לשנים הבאות.
רק שאני מקווה שאם יש עדיין רומנטיקה במשחק, אז כמו בדרמה של המחזור האחרון גיגס יקום מהקרשים, פרגוסון יסיר מעליו את ההריסות, פרדיננד יאסוף את ההגנה ונראה להם בעונה הבאה. אליפות אחת אחרי 44 שנה, זה מספיק בהחלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם