רצח או הריגה

רולטת הבירוקרטיה: לרוצח השפל שקיפד את חייו של גדי ויכמן לא נגמרו החיים. הוא בסך הכל הרג, ועל זה משלמים מעט, מעט מדי

גיא מרוז | 16/5/2012 5:03 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: גדי ויכמן,
אכן התלבטות קשה. רצח או הריגה. איזו דילמה. ישב לו איש בבית, איש עם אישה. איש עם ילדה ואישה. חזר האיש בדיוק ממסיבת יומולדת של חבר. לא יום סגריר. יומולדת לילדה, יומולדת לחבר, יום מתוק. ואז פתאום רעש מהחצר, רעש מטריד, כזה שלא מניח - לא לגוף ולא לנפש. והוא יורד, ואתם יודעים איך נראה הסוף, אתם יודעים שזה לא הפי-אנד.

עדן אוחיון משחזר את רצח ויכמן
עדן אוחיון משחזר את רצח ויכמן צילום: יהודה לחיאני
ועכשיו מתחילה רולטת הביורוקרטיה, רולטת המשפט, רולטת החיים - רצח או הריגה, הריגה או רצח. המשמעות, אגב, נורא פשוטה מבחינת מיכל לוי, האלמנה היפה הטרייה, זו שלא מבינה מאיפה נפלו עליה השמיים: הריגה, כלומר המנוול יסתובב חופשי בבאר שבע בעוד כמה שנים, אולי יפתח איזו חנות קטנה למוצרי חשמל. ורצח, עם קצת מזל, אולי יירקב בכלא טיפה יותר. רצח או הריגה, הריגה או רצח.

האיש המקסים הזה שהפיל על מיכל את השמיים הסתובב בעיר כמה שעות קודם עם סכין בכיס ולא בכוונה תחילה לקלף תפוחי אדמה. סתם ככה - סכין. אחר כך צמחה גם הכיפה, צמחו גם התפילין וגדל לו אלוהים שבשמיים. רצח או הריגה, הריגה או רצח.

רק למען הסדר הטוב, איש שנושא סכין (כאמור, שלא על מנת לקשט עם עגבניות שרי בסופו של סלט) דינו חמש שנות מאסר. זה כמעט לא קרה מעולם. האנשים האלה שנשאו סכין על גופם כמעט תמיד הציגו הסבר משכנע למה דווקא עכשיו יש להם סכין במכנסיים. רצח או הריגה, הריגה או רצח.
בואו נקבע משהו בינינו

כמעט בשתיים בלילה הוא יורד אליהם, האיש של מיכל, אחרי שהוא מבין שיש משטרה מצוינת בישראל, אבל לא בשכונה שלו דווקא, ובתוך שתי דקות נפרד מהחיים. כי החלאה הזה, ה"חשוד" הזה, זה ששם כיפה על ראשו, זה שבמקרה הסתובב עם סכין, הבחור הנורמטיבי הזה, אותו אחד שיצא מהבית והכניס סכין לכיסו - לא כי התכוון לרצוח מישהו, סתם סכין - הרג את האיש של מיכל בלי למצמץ.

למי יש כוח למצמץ אחרי כל כך הרבה אלכוהול? אבל הוא כנראה יואשם רק בהריגה כי זה החוק בישראל. השבוע אמר לי מישהו בבית החולים שהחוק שקובע שלבן משפחה מותר להיות עם החולה בזמן ביקור הרופאים הוא "חוק לא טוב". ככה בדיוק. גם הוא לא מצמץ כשאמר את זה וזרק אותי החוצה. "חוק לא טוב".

אני מודה שבאותו רגע רציתי לשלוף את הסכין (שאני לא נושא עליי) ולדקור איזו

כרית באופן סימבולי מרוב עצבים. אבל היום אני מצליח כמעט להזדהות. לא כי אני חושב שהחוק שמרשה לבן משפחה להישאר בזמן ביקור חולים הוא "חוק לא טוב", אלא בגלל שיש באמת חוקים "לא טובים" וחייבים לשנות אותם. השאלה היא מי בדיוק יעשה את זה. מופז? לא נתחיל אפילו לדון בזה. רצח או הריגה, הריגה או רצח.

בואו נקבע רגע משהו בינינו, אני ומי שהואילו לקרוא את דבריי עד הסוף: האיש הזה, שהרג את האיש של מיכל, הוא רוצח אכזר אפילו אם יואשם רק בהריגה. גם אם ישתחרר בעוד עשר שנים או בעוד חמש בגלל איזו עסקת טיעון בזויה, בואו נסכם בינינו, כשאיש אינו מקשיב, שהוא חיה ארורה ורוצח אכזר. ובואו נסכם עוד דבר: יום אחד, גם בשיטת הממשל הנוכחית, נעשה הכל כדי לשנות את החוקים הרעים האלה, את הכל, כי אחרת, בשביל מה כל זה?

בלוגים של גיא מרוז
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

גיא מרוז

צילום: דעות

גיא מרוז, עיתונאי, זוכה פרס אומץ אבל מפחד מהחושך ומיהודים גדולים וצודקים. חושש גם מפלסטינים מוצקים שצודקים יותר מהיהודים הגדולים ומכור אנונימי לטוקבקיסטים מהימין הקיצוני. יהי זכרו ברוך

לכל הטורים של גיא מרוז

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים