המלחמה שנשכחה
מלחמת לבנון הראשונה מזכירה לנו כי מאז 1982 אמונתו של הדרג המדיני ביכולתו של צה"ל לעצב את המציאות הפכה למינימלית. זו בדיוק הסיבה שאנחנו מנסים לשכוח אותה
לבנון הראשונה היא המלחמה המושתקת. לא היו לה אלבומי ניצחון, כמובן, אבל גם ספרי התחקיר שנכתבו עליה נער יספרם (ובראשם "מלחמת שולל" של זאב שיף ז"ל ואהוד יערי). בצה"ל היא מכונה עדיין באופן רשמי "מלחמת שלום הגליל" אף שבקרב רבים שלחמו בה השם מעורר צמרמורת של אי נחת.
הסרט הרשמי של חיל החינוך נוקב ב-31 באוגוסט 1982 כתאריך הסיום שלה. גם זה נשמע מגוחך למי שחי פה בשנים ההן. היא מושתקת ומושכחת, על אף שבהבנת התהליכים שעברו על צה"ל, על המנהיגות והחברה בישראל ועל היחסים במשולש שביניהם, היא חשובה בהרבה משתי קודמותיה עתירות המחקר והאזכורים.
לבנון הייתה המלחמה האחרונה של העידן הקודם והראשונה של העידן החדש. היא החלה כמבצע צבאי של ישראל של פעם: בכוח צבאי גדול, למטרה היומרנית של מלחמה יזומה, תוך אמונה ביכולתו של צה"ל להוציא את הכוח אל הפועל ושל ישראל לעצב את גורלה באמצעותו. מה שקרה מאז נטוע היטב בתוך העולם החדש, המאפיין את העימותים שבפניהם אנחנו ניצבים ב-30 השנים האחרונות. חשוב ללמוד ולזכור את לבנון. זו בדיוק הסיבה שאנחנו מנסים לשכוח אותה.
נלחמנו עד שהכוחות הגדולים אמרו לנו די. תפקידו של הדרג המדיני היה לקנות לצה?ל זמן, מתוך ההנחה שהכוח העדיף שלו ישפר כל הזמן את המצב לקראת ההסדרה.
בלבנון לא היה צד שני, ולא היה מי שיסדר. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח על תוכניתו הגדולה של אריאל שרון. ברור שכל מחשבה על מטרות המבצע נשענה על תפיסה של לבנון כמדינה ושל המעצמות כמי שייצבו את המצב. זו הייתה תפיסה מופרכת, ולכן המצב לא התייצב והמלחמה לא הסתיימה. הזמן הפך מידיד למכשול. מלחמת לבנון השנייה ו?עופרת יצוקה? הוכיחו, שאת ההיפוך הזה לא מבינה הצמרת בישראל עד היום.
לא רק הזמן הפך לבעיה אלא גם השטח. לבנון הייתה המקרה הראשון שבו שטח שנכבש על ידי צה"ל הפך לנטל: לא הייתה בו שום תועלת להסדרה שלא קרתה, וההחזקה בו גבתה מחיר הולך וגדל מול אוכלוסייה, שראתה את צה"ל ביוני 1982 כמשחרר ואחר כך ככובש שנוא. בלי התובנה הזו, המנוגדת כל כך לעולם הישן, אי אפשר להבין לא רק את הנסיגה במאי 2000 אלא גם את ההתנתקות, תורת ההפעלה שגיבש צה"ל בעשור הקודם וניהולה של מלחמת לבנון השנייה.
יצאנו למלחמה מתוך ויכוח פוליטי. ביומה הראשון פרסם עמירם ניר ז"ל ב"ידיעות אחרונות" מאמר שכותרתו "שקט, יורים". נדרש שקט, כי לפני זה היה ויכוח. החיילים ידעו את האמת, על מה התאמנו בשנה שקדמה למלחמה; הפער בין הידיעה הזו לבין ההכרזה הרשמית על "מבצע להרחקת הקטיושות ל-40 ק"מ" יצר תחושה של שקר מההתחלה.
עברו
הרגשות האלה, הוויכוח והשקר, התבטאו באופן טבעי במיוחד במערך המילואים. מלחמת לבנון הראשונה הייתה הפעם האחרונה שבה גויס המערך הזה במספרים גדולים. בתקופה שעד הנסיגה הראשונה אל קו האוואלי, שהתרחשה באוקטובר 1983, המשיכו המילואים למלא תפקיד מרכזי בהיערכות צה"ל בלבנון.
מהזווית הייחודית של המיליציה הישראלית הם ראו את צה"ל מסתבך במצב שבו לא הבין מה הוא עושה ונגד מי הוא נלחם, ואת היחידות שבהן גדלו כחיילים מידרדרות למעמד של צבא מובס, הסופג ואין לו מול מי להגיב. הם חזרו הביתה והלכו להפגין.
"המילואים הביאו לנסיגה בלבנון", אמר שר הביטחון משה ארנס אחרי הנסיגה הראשונה, ובמידה רבה היה לדברים תוקף ביחס לנסיגה השנייה ב-1985. המסקנה של צה"ל הייתה אחת: עדיף בלי מילואים. ב-15 השנים הבאות התנהל ברצועת הביטחון עולם סגור, שבו קומץ של לוחמים סדירים נלחמו בחיזבאללה מתוך תחושה שזר, כל מי שלא שייך לקהילת לבנון, לא יבין את עולמם. "זה היה הדור הראשון שלמד לחיות עם הציניות", אמר לי על כך לימים צ'יקו תמיר, שגדל בלבנון מחייל למח"ט.
גם הדבר הזה, חרב הפיפיות של המילואים כאזרחים-חיילים, מלווה את תהליכי קבלת ההחלטות מאז. בלעדיו אי אפשר להבין למה בלבנון השנייה הדרישה הראשונה לגיוס בקנה מידה גדול בלבנון הועלתה רק יותר משבועיים אחרי תחילת הלחימה.
אריאל שרון לא הודה בכך בפה מלא מעולם, אבל בעיניו צה"ל הכזיב אותו במלחמה. אדריכל המלחמה היה משוכנע שלו היה הצבא עומד בהבטחתו, שגולמה בתוכניות המבצעיות, הייתה ביירות מכותרת במהירות ויעילות גדולות בהרבה, והתוצאה הייתה עשויה להיות אחרת. אפשר להתווכח אם זה נכון; אי אפשר להתווכח על כך שמ-1982 אמונתו של הדרג המדיני ביכולתו של הכוח בכלל, ושל צה"ל בפרט, לעצב את המציאות הפכה למינימלית.
הנקודה הקריטית הזו בלטה במיוחד אצל שני אנשים, שהיו סמליה המובהקים של תפיסת הכוח הישראלית: שרון ויצחק רבין, שיעץ לשרון במהלך המלחמה. שני בוגריו הבולטים של הצבא במערכת הפוליטית, לוחמי מלחמת העצמאות ומובילי הצבא כולו ואוגדת הסער שלו בששת הימים, התמלאו בתחושה שאו שישראל אינה יודעת יותר להפעיל כוח ביעילות, או שהכוח חדל להיות גורם מעצב. אצל שניהם התחיל תהליך שיוביל להסכמי אוסלו, להתנתקות וליחס ספקני בהרבה - תבוסתני או מפוכח, אתם תחליטו - ביחס למה שנחשבו לאמיתות מקודשות בחברה הישראלית.
רבין ושרון אינם עוד איתנו. השאלה אם יורשיהם ירשו גם את השקפת עולמם קריטית היום, כפי שהייתה בכל יום ב-30 השנים האחרונות. את מלחמת לבנון השנייה, אירוע שחשיבותו האמיתית קטנה בהרבה, הדחיקה הצמרת הביטחונית תחת הסיסמה חסרת השחר (שאומצה בהתלהבות על ידי התקשורת והציבור) ש"צה"ל שוקם".
במקום עמוק בהרבה, ובעייתי בהרבה, הודחק מה שהיינו אמורים ללמוד ממלחמת לבנון הראשונה. הרבה יותר נוח לשלוף עוד פעם את יומני המלחמה המאובקים מ-1967 ו-1973 מאשר להתמודד ברצינות עם המלחמה המושתקת.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם