אלי טביב? לא חן לו, ולא הדר
הבעלים של הפועל ת"א יכול היה לעשות השבוע סיבוב פרידה מכובד. עכשיו אפילו אוהדי בית"ר ירושלים לא רוצים אותו. וגם: האם אלי גוטמן לוקה בתסמונת השמרנות והאנכרוניזם, שבהם לקו מאמני הנבחרת הקודמים
בתכנית האקטואליה היומית שאני מנחה ברדיו ירושלים עלתה שלשום האפשרות שעליה חולם טביב, לרכוש את בית"ר. מי שמכיר את אוהדי בית"ר יודע ומבין עד כמה דווקא הם עשויים להוות מקלט לטיפוסים מסוגו של טביב. אם הם רק היו מבחינים שמדובר במי שבאמת נעשה לו עוול או שקופח או שלא קיבל את הקרדיט הראוי לו, אפילו שמדובר בהפועל ת"א, הם היו מחבקים ומאמצים אותו אליהם ואף ממנפים את אירועי השבועות האחרונים לטובתם.
איפה. להוציא חריג אחד, כל המתקשרים ושולחי המסרונים הביעו שאט נפש מהאפשרות שטביב יחבור לבית"ר. אחרי צנזור מילות הסלידה השורה התחתונה של אוהדי בית"ר היתה: לא, תודה. נסתדר בלי טביב. את האשפה אנחנו משאירים לאוהדי הפועל ת"א ואף מאחלים להם עוד הרבה שנות טביביזם.
מעניין, שווה אפילו מחקר מעמיק. מגיע בן אדם למועדון כדורגל מפורק, זוכה איתו בדאבל, מגיע לשלב הבתים בצ'מפיונס ליג, מוסיף שלושה גביעים ואף אחד לא רוצה אותו בסביבה. כי לא חן לו לטביב, ולא הדר. ולא תרבות ולא יסודות ספורטיביים. סתם סוג של אופורטוניסט שבמקום למנף את הניצחון על מכבי חיפה באמצע השבוע לסוג של מסע פרידה מכובד, הפך את הזכייה בגביע לאירוע טראומטי שלא במהרה יימחק מספר הכדורגל הישראלי ההולך ומתרסק לעיני כל.
2. הימים שלפני הגביע דווקא שיחקו לידיו של טביב. אוהדים של הפועל ת"א המשיכו את הטרור מול ביתו וחלק גדול בציבור חש סימפטיה כלפיו. כי לא מערבים אשה וילדים במאבקים ספורטיביים. גם הרוב הגדול של אוהדי הפועל, אף שהתפלל לקום בבוקר עם הידיעה המשמחת שטביב עזב, מכר, או נמכר, גינה בתוקף את עירוב משפחתו של טביב במחאה.
אם רק היה איש של כבוד, צריך היה טביב להתייצב אל מול המצלמות ולהסתפק במשפטים קצרים שעיקרם: כל חובב כדורגל יודע באיזה מצב הגעתי להפועל, ובאיזה מצב אני עוזב. קיבלתי מועדון מפורק ואני עוזב מועדון של אלופים. והוא לא היה טועה. במקום זאת הוא פתח במסע ניבולי פה והכפשות עד שמופע האימים של אבי לוזון רק כמה ימים קודם לכן, נשמע כמו קונצ'רטו בלה-מינור של יוהאן סבסטיאן באך עם הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות.
3. וזו באמת תמונת המצב של הכדורגל הישראלי ערב גמר הצ'מפיונס ליג ותחילת יורו :2012 סוג של סלידה ובחילה. גועל נפש כללי. ומזלו של אבי לוזון שהיה לו את טביב ביום שלישי בר"ג, כדי שהוא יוכל להמריא אתמול למינכן כאשר הוא מותיר אותנו עם עסקן עוד יותר עלוב ממנו.
במחשבה שנייה, לא בטוח שטביב מנצח את אבי לוזון במרוץ היוקרתי והמסקרן על תואר העסקן המדכא ביותר במדינה, שממילא הכדורגל שלה מחייב אותך להצטייד בכדורים מנטרלי דיכאון. טביב ולוזון הם בדיוק המקרה שבו קיימת החובה לחלק את התואר בין שתי יצירות המופת הללו, לתפארת הוועדה המהוללת שהקימה לתפארתנו שרת התרבות והספורט שלנו.
4. אביחי ידין בסגל ודני פרדה מחוץ לסגל. זו הבשורה המקצועית של אלי גוטמן לקראת המשחק נגד גרמניה בשבוע הבא. מה שאומר שגוטמן הולך, כביכול, על בטוח. למה לו כישרון נדיר כפרדה, כאשר יש לו את ידין האפור והמשעמם. או ההעדפה של בלם המאה הקודמת, טל בן-חיים, לעומת בלם העתיד עודד גביש,
ועוד דוגמה, ככה סתם, להראותך שגם גוטמן לוקה בתסמונת השמרנות והאנכרוניזם שבהם לקו מאמני הנבחרת הקודמים: טאלב טואטחה בחוץ ומגן אקסלסיור ההולנדית, שמואל שיימן, בפנים.
אז נכון שאנחנו ציונים ממשיכי דרכם של בנימין זאב הרצל ונתן שרנסקי ומעודדים עליה והגשמה אנחנו, אבל החסרים היינו פוליטיקה רגילה בחיינו הספורטיביים, עד שבא גוטמן והוסיף עלינו פוליטיקה של הסוכנות? ולאיזה מרכז מפלגה נפנה את תלונותינו, אם לכישרונות מוכחים כמו ניר ביטון וחן עזרא לא נמצא מקום בסגל הרחב, על חשבון אלה שבקושי רואים מגרש באירופה? מזל שיוסי בניון בסגל, או ששוב, כרגיל, אני סתם נטפל למאמנים הלאומיים שלכם.
5. למרות מילאן והסעיף שאלגרי מעלה לי בכל שבוע, בכל זאת כמה דברים טובים ומתוקים מהעונה שעומדת להסתיים. בראש ובראשונה קריסת ברצלונה ברגעי האמת. אינני שותה בדרך כלל. רק באירועים חריגים במיוחד.
באחד מלילות השבוע, ראשון ליתר דיוק, ירדתי על בקבוק בירה שחורה של נשר עד לשוכרה. חיכיתי לניצחון ולאליפות של מנצ'יני וסיטי על חשבון פרגוסון והיונייטד כדי לאחד כוחות ושמחות. מי צריך יותר מזה. שני המועדונים הברוטאליים והכוחניים ביבשת, שני המועדונים שמוציאים לי את החשק לראות כדורגל, נכנעו ליריבות המרות והשנואות שלהן.
6. ומחר ההילולה עשויה להיות מושלמת. אין לי דבר נגד באיירן מינכן. להיפך. אם יש מועדון שראוי להיות מודל לחיקוי ולקנאה, זה בדיוק המועדון שבראשו עומד פרנץ בקנבאואר ומנהליו הם קרל היינץ רומיניגה ואולי הנס.
ולמרות שאינני סובל את ריברי, אהיה האחרון להתעלם משויינשטייגר שמזכיר לי את ג'רארד, או מגומס ולאם הנפלאים. יופ היינקס גם הוא תמיד היה מאמן לטעמי בעיקר בגלל אישיותו המרתקת.
אבל מה לעשות, על כדורגל אני מביט אך ורק במשקפיים איטלקיים. בלעדיהן אני עיוור. ואת צ'לסי מאמן רוברטו די מתאו. בשבילי זה מספיק כדי לרצות בניצחון הכחולים ולסיים את אחת העונות המוצלחות והמתוקות באירופה. ובכלל, בלי די מתאו במינכן, מי היה צופה במשחק מחר. את מי הוא בדיוק אמור היה לעניין. בכל מקרה, בוודאי שלא אותי. .FORZA ROBERTO
אקו"ם