ושוב הפער הזה
בישראל משוכנעים שלא ייצא דבר מהשיחות עם איראן וכי האמריקאים האופטימיים נפלו בפח. אובמה ונתניהו חייבים לפעול בתיאום. האם יצליחו?
אין סיכוי שזה ייגמר השבוע, שיחות בגדד הן רק התחלה, מדובר במבחן - לאיראנים כמובן. ובכל זאת, מתגנבת גם עווית שובבה של תקווה. הסנקציות בלי ספק עובדות, האיראנים חוששים מאוד מכניסתו לתוקף של חרם הנפט בתחילת חודש יולי, מחירי הנפט יורדים, האירופאים בינתיים לא נסוגים, גם לא הסינים והרוסים. והנה, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית רושמת התקדמות מקבילה בשיחות עם האיראנים. גם זה איתות שמישהו מחפש לרדת מהעץ.
ומה עם ההצהרות הקולניות של ההנהגה האיראנית, מה עם הלשון הקשוחה, עם הרהב הפומבי? גם בזה יש בוושינגטון מי שרואה סימן חיובי, הכנות להתקפלות. מי שנובח חזק כל כך אולי איננו מתכוון לנשוך.
שר הביטחון אהוד ברק, שביקר בוושינגטון בשבוע שעבר כדי להודות למקבילו, שר ההגנה ליאון פאנטה, על ההקצבות הנדיבות לטובת שימור יתרונה האיכותי של ישראל בשדה הקרב, לא שכח להזכיר גם את מה שרוצה ישראל. ושוב הפער הזה: האמריקאים מקווים, הישראלים ספקנים; האמריקאים מוכנים לפשרה, ישראל סבורה שהפשרה מסוכנת.
הנה, כאשר מדברים בוושינגטון על הצלחה, מדברים על הסכמה עם האיראנים שתמנע העשרה של אורניום ל-20 אחוז ויותר. בישראל הנוסחה היא אפס העשרה. כאשר מדברים בוושינגטון על הצלחה, מדברים על פיקוח על המתקן בכור בקום. בישראל מדברים על פירוק המתקן בקום. אלה הבדלים משמעותיים, בלי ספק. בישראל סבורים שאם לא תהיה התעקשות על הקו המקסימלי, צפויה עמדת המערב להישחק, והאיראנים צפויים למצוא את הפרצה שתאפשר להם להמשיך לשטות בשאר העולם עד שיממשו את תוכניתם.
בוושינגטון סבורים שהעמדה הישראלית איננה ריאלית. אם מדובר בעמדה לצורכי מיקוח, בעמדה שנועדה להבהיר שלא תהיה פשרה מסוכנת - זה איכשהו עובר. אך אם מדובר בקביעה מהותית, קרי אם ישראל לא תסכים להשלים עם פשרה שכוללת העשרה ברמה נמוכה פלוס פיקוח, אזי צפויה בעיה. לא בין ארצות הברית לאיראן, אלא בין ארצות הברית לישראל.
אף אחד לא מעלה על דעתו שאיראן תיכנע ללא תנאי. ממילא, הפשרה שיציע המערב תכלול ויתורים שיאפשרו להנהגה האיראנית להציג אותה כניצחון, לפחות חלקי. למשל, אם יוחלט על העשרה נמוכה יוכלו האיראנים לטעון שסוף-סוף השיגו הכרה רשמית בינלאומית לזכותה של איראן להעשיר אורניום. ומכיוון שמלכתחילה הם מכחישים את הטענה שלפיה הם חותרים לנשק גרעיני, יוכלו להציג את ההסכם כהישג. לא ויתרנו על כלום - המערב הוא שהבין שאין לו ברירה אלא לאפשר לנו העשרה.
ליכולתה של ההנהגה האיראנית להציג את
תיאום מסוג כזה מחייב רמה גבוהה של אמון הדדי - אמון שיכול להיות שיש בין ברק לפאנטה, אך קשה למצוא בין נתניהו לאובמה. תיאום מסוג זה מחייב להישמר מהדלפות, מה שתמיד קשה. והוא מגלם גם סיכון פוליטי לשני הצדדים: אם ישראל תעשה הצגה אמינה של התרגזות, זה יכול לפגוע באובמה בעיצומה של עונת הבחירות. אם ישראל תעשה הצגה אמינה, אבל לא תפעל אחר כך, זה יעורר שאלות בישראל ביחס לאמינות הצהרותיו של נתניהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם