שחיקת שלטון החוק
כשהפרקליטות נכנעת ללחצים ופועלת מהבטן היא מעבירה מסר שגוי ומערערת את האיזון הדמוקרטי. תיק ויכמן כמשל
מכיוון שהחוק בישראל קובע במפורש שכדי להאשים אדם ברצח אין די בכך שהוא גרם בכוונה למותו של אדם אחר, אלא גם שעשה זאת "בדם קר" - בלי שהמנוח התגרה בו קודם. מכיוון שעל פניו הייתה כאן התגרות מוקדמת כזו, ברור שהאישום ברצח אינו נכון משפטית.
עוד ברור שבתוך שבועות יתקיים הליך גישור בפני נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, משפטן חכם ופרקטי, שיסביר לפרקליטות את המובן מאליו הזה, היא תקבל את המלצתו, האישום יופחת להריגה, ואם לא תהיה הסכמה לעונש של עד 12 שנות מאסר, יצטרך בית המשפט לקבוע אותו. כך או כך, האלמנה תזעק מדם לבה על חוסר הצדק, והציבור ינחר בבוז.
אז אם הכל פשוט וברור כל כך, מדוע בכל זאת מאשימה הפרקליטות בעבירת רצח, שממנה היא תתקפל? כאן מתגנב החשש כי המהלך הזה אינו נובע מנימוקים משפטיים, אלא כתולדה של תחושת התסכול והלחץ הציבוריים ומרצון לריצויים ומהעדפה שבית המשפט יהיה זה שיוציא את הערמונים מהאש. אם אלו אמנם היו השיקולים המנחים, הרי שיש כאן סיבה לדאגה המקרינה, מעבר לחוסר ההגינות המשפטית, אל בסיס יציבותו של המשטר הדמוקרטי כולו.
הדמוקרטיה תלויה בקיומן של שלוש רשויות עצמאיות - מחוקקת, מבצעת ושופטת - המאזנות ובולמות אחת את רעותה. תנאי חיוני לכך הוא הכרה וכבוד הדדיים בין הרשויות. צורך חיוני אחר הוא בהכרת הציבור בעקרון שלטון החוק, ביראה שלו מפניו ובאמונתו ביכולת מערכת אכיפת החוק לאכוף אותו, באופן צודק ושוויוני. במציאות הנוכחית הצרכים הללו הולכים ומתערערים.
מעמדו
לכן כשהפרקליטות מתחילה להחליט מהבטן במקום מהראש, היא מעבירה לציבור מסר מסוכן שניתן להשפיע עליה, ש"האינטרס הציבורי" ו"היצר הציבורי" חד הם. וחמור מכך, שבית המשפט ש"בולם" אותה הוא כביכול גוף חלש ומנותק המסכל את המאבק באלימות, ובכך מעודד אותה. אז נכון שההמונים לא יצאו לרחובות רק בגלל איזה תיק מבאר שבע, אבל כשטיפה ועוד טיפה מטפטפות על האבן - בסוף היא נשברת.
הכותב הוא עורך דין פלילי