סכנה וירטואלית אך מוחשית
אני תמיד טורחת להזהיר את הבן שלי לא לפתוח את הדלת לזרים. עוד לא הפנמתי שזה עלול לקרות בתוך הבית שלנו, בחדר השני, כשהמחשב דולק
העולם מלא סכנות והאינטרנט, השולחן בבית, מכיל את כולן. לא משנה כמה תגידו לילדים שלכם שאסור לדבר עם זרים. האינטרנט מכניס את הזרים הביתה. הזרים הם "חברים" שלהם. עכשיו צריך לייצר להם מילון מושגים חדש. "חבר" הוא לא תמיד חבר. לא צריך להסכים לכל מי שמציע לכם חברות.
אני מכירה את הסיסמאות האלה של "גלישה בטוחה". הייתה הרצאה בבית ספר. מודה שלא הלכתי. למה? ככה. אולי אני אדישה. אני בעצמי לא מבינה עד כמה הסכנה אקטואלית ומוחשית. הילד שלי בקבוצת הסיכון. הוא גולש. הוא חולה מחשב. הוא בן תשע והוא סקרן. גם תמים. המחשב שלו מונח בסלון, אבל זה לא מתוך אידאולוגיה. אני מודה שזה רק במקרה.
כמה אני בודקת מה הוא עושה במחשב? אפס. אני בונה על זה שהוא אוהב משחקים, אבל המידע שלי עמום, אם בכלל. כמה אני סומכת עליו? מיליון אחוז. כמה אני בטוחה שלו זה לא יקרה? לגמרי. זה אומר שאני מטומטמת? בוודאי.
הילד הממוצע סקרן
חברה פתחה לו פייסבוק לפני כמה חודשים. היא הייתה מזועזעת איך הגיע לגיל שמונה וחצי בלי עמוד פייסבוק משלו. זה קרה ממש לידי. שמעתי את השיחה. בגיל חמש הוא כבר השתמש בפייסבוק שלנו למשחקים, אבל זה לא נחשב.
העידן הטכנולוגי הופך את הסכנה ליותר וירטואלית, אבל גם להרבה יותר קרובה. אף אחד לא ישכנע את הבן שלי ללכת אחריו בעבור סוכריית טופי. אבל אין סוף פדופילים יכולים לשכנע אותו להגיד
להם "כן", כשהם מציעים לו חברות. וזה קורה בקלילות מטרידה. בשנייה.
כמה מפחיד לדעת שכל כך קל היום להיות עבריין מין וקורבן של עבירת מין. צריך בסך הכל מחשב וילד אחד תם. הילד הישראלי הממוצע. פתי מספיק, סקרן מספיק.
כשאני יוצאת מהבית לכמה דקות אני מזהירה אותו "אל תפתח את הדלת לאף אחד". עוד לא ממש הפנמתי שזה יכול לקרות בבית שלנו, בחדר השני, כשהדלת נעולה, אבל המחשב פתוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם