הגיע הרגע: איגרת יציאה למסתנן
שלום לך מסתנן יקר. אני מתנצל על מה שאני הולך להגיד אבל אין לי ברירה אחרת. אני לא רוצה שתסבול. אבל כשטובתך הפכה לרעתי, אין לך מקום יותר בארצי
איננו מכירים ואיני בטוח שזהו שמך האמיתי, אבל לפני מספר ימים נתקלו מבטינו ברחוב הר-ציון בדרום תל אביב. אני מיהרתי לדרכי, אתה ישבת עם חבריך על ספסל - מעשנים, מדברים, חסרי מעש, מחפשי עבודה. נוף חדש בתחנה מרכזית ישנה.
יש לנו מעט מאד במשותף. אתה נולדת באפריקה, כנראה במדינה מוסלמית. אני נולדתי פה בארץ; אתה מקווה לא לחזור למולדתך, אני לעולם לא אעזוב את שלי; בשבילך ישראל היא הזדמנות, בשבילי היא הבית.
חברייך, שהסתננו לראשונה בשנת 2005, שרדו תופת. פליטי חרב, מחפשי מקלט, שברחו מזוועות שלטון רודני. בטח כבר הבנת שכיהודים וכישראלים איננו יכולים להגיד לא למתן מקלט זמני למי שחייו בסכנה. כעם שסבל ושרד את הבלתי אפשרי לא יכולנו להפנות את המבט, וכצבא העם, שממלא את שורות אוגדות המילואים בגבול ישראל-מצרים, לא יכולנו להתעלם מהמראה הנורא של עשרות פליטים במצוקה הממתינים על הכביש הסמוך לגבול.
אבל הרצון הטוב נוצל עד תום והחמלה התפרשה כפראייריות לאומית. המקלט הזמני הפך לישיבת קבע והטפטוף של פליטי חרב הפך לגשם של מהגרי עבודה. תל אביב, ערד ואילת הפכו לערי מקלט. הגדוד העברי, שיבת ציון וראש פינה - רחובות הציונות בדרום תל אביב - הפכו להארלם הישראלי. בדרום ובמרכז, ברובעים שלמים בערי ישראל – לנו, ישראלים, אין דריסת רגל.
כשברחת ממולדתך לא שקלת לעצור במצרים או במדינה אפריקנית אחרת. ברור שהעדפת להמשיך לישראל- דמוקרטיה משגשגת שיכולה לספק לך ולחבריך מקומות עבודה בשכר גבוה. ההודעה שקיבלת מחבריך בישראל בעודך ממתין בקהיר: "תבוא, טוב בתל-אביב, יש עבודה במסעדה" עודדה אותך לעבור על החוק הישראלי ולהסתנן דרך גבול מצרים.
לזכותך יאמר, אתה לא מסתיר את המטרה האמיתית שלשמה הסתננת. אתה אומר זאת בראיונות בפומבי: "למצוא עבודה טובה ולהשתקע בישראל". ברור לשנינו שיגיע היום שבו תבקש אזרחות ישראלית לך ולמשפחתך, ותפעל להתאחד בישראל עם משפחתך המורחבת מאפריקה. כן, החיים בישראל כלל לא רעים.
מוחמד, איסמעיל או ג'יימס,
אני לא רוצה ברעתך ויותר
כשאתה וחברייך תופסים את מקומות העבודה של צעירינו, מתגודדים ליד בתי הספר של ילדותינו וילדינו, משנים את המאזן הדמוגרפי העדין של ערינו, מייסדים מדינה בתוך מדינה שהפוטנציאל שלה הוא מיליוני חברייך בניגריה, אריתריאה, סודן, קונגו, בורקינה-פאסו וגאנה – מצטער, אבל אין לך מקום יותר בארצי.
כן, אתה צודק. אתה לבדך עם זוגתך והילדה המקסימה ששרה את "הבה נגילה" - בטח לא מהווים איום קיומי לישראל. אבל אתה כנראה לא מכיר את ההיסטוריה הארוכה שלנו כעם והקצרה שלנו כמדינה, רק בת 64. יש בחיי עַם רגעים שבהם אינו יכול להמשיך ולטמון ראשו בחול. רגעים של התעוררות, של אחיזת עתידו בידו, שבהם הוא מסנן לעצמו: "לא עוד".
מאז הקמתה, ישראל עשתה לא פעם טעויות שצמחו לאחר שנים לממדי ענק. מעין סינדרום של מספרים קטנים. זה מתחיל במספרים שאפשר "לחיות עמם", בגרירת רגליים של משרדי ממשלה ובדחיקת הטיפול בבעיה לתחתית סדר העדיפויות. ואז ברגע אחד, כאילו לא עברו מספר שנים, ניצבים בפני בעיה לאומית. והרגע הזה - שבו אתם, המסתננים, הופכים לבעיית ענק - הגיע. זו קריאת ההשכמה שלנו.
כי כשההערכות הרשמיות מספרות לנו עליך ועל 60 אלף חבריך בישראל (וסביר שיותר) אתה בטח יכול להבין מדוע ישראלים רבים חוששים לעתיד המדינה ולצביונה. אמנם רק 1,700 מסתננים כמוך חוצים בכל חודש את הגבול לישראל, אבל אם יימשך קצב זה, רק ל-20 השנים הקרובות - תמנו כחצי מיליון איש.
עבורנו, ישראלים במדינה יהודית, מצב כזה הוא אסון דמוגרפי, אובדן הרעיון הציוני, התאבדות המונית. הגיע הרגע: לצייד אתכם באיגרת יציאה למדינה אפריקאית.
על ממשלת ישראל לפעול כעת בסדר עדיפות עליון להחזרתכם לאפריקה, אם באמצעות גיבוש הסדר מדיני עם מספר מדינות אפריקאיות ואם באמצעים אחרים פחות דיפלומטיים. אם היא לא תעשה כן בהקדם, אנו עלולים לאבד את ישראל כפי שאנו מכירים אותה.
הגדר המוקמת בימים אלה על חלק מגבול ישראל-מצרים לא תעצור לגמרי את חבריך. הכמיהה של מיליוני אפריקאים לחיים טובים בישראל לא תיעצר בגדר, גבוהה ככל שתהיה. הדרך היחידה למנוע את הגעתכם, מהגרי עבודה נוספים, היא להפוך את הסתננותכם ללא כדאית, את שהייתכם לחסרת תועלת ואת העסקתכם לעבירה - רק כך תחשבו פעמיים לפני שתשלחו לחבר נוסף שממתין בקהיר הודעה: "בוא לישראל".
אז תכנה אותי חסר רגישות, ישראלי מתנשא או מערבי לא נאור - אני מעדיף כל אחד מהכינויים הללו, גם במחיר גינוי בינלאומי, מאשר להיקרא: "חסר בית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם