כישלון האינטגרציה

אם נאמץ את מודל רות המואבייה, הסיכוי להפיכת המסתננים לישראלים שואף לאפס. זה לא אומר שהזרים הללו ראויים לדחייה

בן דרור ימיני | 29/5/2012 4:58 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
רות המואבייה זכתה בשבוע האחרון לחסד נעורים. ראו את הימים ההם, כך אמרו לנו, ראו איזו הכנסת אורחים מופלאה הייתה לעם העתיק שישב בציון. וראו איך בימים הללו, ימים של לאומנות מטורפת, אנחנו קוראים לזרים הללו "סרטן".

רות המואבייה היא אכן מודל מעורר מחשבה. אף שהימים היו שונים, ויש אלף ואחד לקחים שלא נרצה ללמוד מהימים ההם, סיפור רות המואבייה הפך למופת. מסר יהודי והומני לעולם ומלואו. בני ישראל של פעם לא התייחסו לעצמם כאל גזע במובן הגנטי. משה הקדים את בניה של נעמי, וכבר הוא התחתן עם ציפורה המדיינית.

לא רק מדיינית, אלא גם שחורה. שום דבר לא נגרע ממעמדם של בניהם, גרשם ואליעזר, רק משום שאמם לא הייתה מבני ישראל. דבר לא פגם במעמדה של רות המואבייה, שהפכה סבתא רבתא של דוד מלך ישראל. השושלת החשובה ביותר, שכולנו שרים לה את "דוד מלך ישראל חי וקיים", נוצרה על ידי נוכרייה שהצטרפה לעם.

אלא שהיה משהו נוסף שאפשר את ההצטרפות. רות המואבייה אמרה לנעמי "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי". יש כאן כניסה כפולה. גם לאומית וגם דתית. כך שמי שרוצה לאמץ את המודל של רות המואבייה מוזמן לחשוב שוב.

האם זה המודל הראוי לימינו אנו? ובכן, המסורת המקראית אינה המסורת ההלכתית. מדובר בשני עולמות שונים, שספק אם יש ביניהם חיבור, אף שהאחרונה נסמכת על הראשונה. בין לבין הוכנס איסור על נישואים עם נשים זרות. כללי הכניסה לעם העברי, שהפך לקהילות יהודיות, הוחמרו. אלא שגם העידן ההלכתי לא מנע כניסות המוניות לעם היהודי בעידן שלאחר חורבן הבית השני. הגיור בנוסח רות המואבייה נותר בעינו: מבחן כניסה כפול - לעם ולאמונה.
מתכונת לשפיכות דמים

ישראל הוקמה כמדינת לאום. בהתייחס למצבם של המיעוטים בארצות השכנות, ללא רוב יהודי מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. ומשום כך, עם כל הכבוד למודל של רות המואבייה, הזרים שמגיעים לכאן אינם עומדים במבחן הכפול שעליו היא עצמה הצהירה: מבחן לאומי ומבחן אמוני.

וגם אם נסתפק במבחן אחד, הלאומי, הרי שהזרים והמסתננים רחוקים מלחפוץ בו. כך שמודל רות המואבייה הוא מודל מצוין, אלא שמדובר במודל מחמיר. הוא לא יהפוך אפילו מסתנן או פליט או מהגר עבודה אחד לחלק מעם ישראל. המסתננים לא הגיעו לכאן כדי להפוך לחלק מהעם. הם הגיעו כדי לשפר את מצבם. יש עוד מיליונים שחפצים להיות במצבם, וישראל, גם ההומנית ביותר, אינה יכולה להכיל אותם.

הניסיון המר ממדינות אחרות, שעוסקות כבר שני עשורים בקליטת מהגרים, עם הרבה רצון טוב, עם הרבה סיוע ועם "סל קליטה" מכובד, מוכיח שלעתים הפער גדול מדי. ללא מכנה משותף בסיסי, דתי, אתני או תרבותי, חזון הקליטה וההשתלבות

אינו עובד. שני הצדדים יוצאים מתוסכלים. הגזענות פורחת. וככל שיש זרים בתוכנו שהפכו לישראלים, שקשרו את גורלם ושהוכיחו יכולת השתלבות, הם ראויים לגיור אזרחי ולאומי. הגיור ההלכתי, אם יבוא, יגיע מאוחר יותר.

ישראל היא ארץ שקלטה קהילות שהיו שונות באופן קוטבי זו מזו. יש עדיין הבדלים ופערים, יש עדיין תופעות מכוערות של אפליה וגזענות. אבל במבט מקרו, ישראל היא סיפור הצלחה של שילוב ואינטגרציה. זה קרה משום שלקהילות הללו היה מכנה משותף של מורשת, דת, גורל והיסטוריה. גם של סבל משותף.

הן הרגישו שייכות. חזון האחווה האנושית של מדינות רב-תרבותיות ומולטיאתניות עובד באופן צולע מאוד במדינות דמוקרטיות, ובאופן כושל לחלוטין במזרח התיכון. זו מתכונת למתחים, לסכסוכים וגם לשפיכות דמים. ממשלות ישראל האחרונות, ובעיקר הנוכחית, הכניסו אותנו למשבר הזה. הגיע הזמן שהממשלה תתחיל לנקוט צעדים קצת יותר רציניים כדי לצאת ממנו.

בלוגים של בן דרור ימיני
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

בן דרור ימיני

צילום: דעות

נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. עיתונאי ומשפטן. פרסם את הספר "אגרוף פוליטי" והיה עורך העיתון הלוחמני "הפטיש"

לכל הטורים של בן דרור ימיני

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים