אסור לכם לדעת
באמריקה לציבור יש זכות לדעת על מה הוא משלם ועל מה בניו נהרגים; לנו, על דעת הצבא ועל דעתנו, יש כנראה זכות לשלם ולהיהרג בלבד
האם 11 שנים אחרי הפלישה לאפגניסטן, וכמעט עשור אחרי הפלישה לעיראק, יש לארצות הברית תורה סדורה ומוכחת למצבים האלה שעשויים להיות עיקר משימותיו של הצבא בשנים הבאות?
"קאונטראיסנרג'נסי" היא תפיסה כוללת שבשמה נשבעו כמה מהמפקדים הבולטים של המערכות האחרונות, כולל הגנרל סטנלי מקריסטל והגנרל דיוויד פטראוס, שפיקד על הכוחות באפגניסטן ובעיראק ומשמש היום כראש הסי איי-אי.
התפיסה ביסודה היא הגלגול הנוכחי של מה שכונה בימי מלחמת וייטנאם "לבבות ומוחות": בבסיסה עומדת ההנחה שבצד המרדף אחרי יתושי הטרור צריך לייבש את הביצה על ידי יצירת אווירה אוהדת ככל האפשר בקרב האוכלוסייה המקומית.
מבקרי השיטה טוענים שעלתה לאמריקה בסכומי עתק, כבלה את ידיו של הצבא, ובעיקר לא הביאה את התוצאות הרצויות. אחרי עשור של מלחמה בשתי חזיתות והוצאות של טריליוני דולרים, איש אינו יכול להכריז על ניצחון - לא באפגניסטן ולא בעיראק.
אין טעם ומקום להיכנס לעובי הוויכוח הזה כאן. חשוב לא פחות להסתכל על הביטוי הציבורי שלו. במאמר ב"ניו יורק טיימס" מסוף השבוע מצוטטים שני מדריכים רבי השפעה בווסט פוינט, המעלים בלהט טיעונים בעד ונגד הדוקטרינה. הם כותבים ספרים בעניין, מתראיינים בתקשורת ומשתפים את הציבור שממנו באים החיילים והכסף.
הצבא האמריקאי, צריך לזכור, איננו "צבא עם". המגויסים אליו הם מתנדבים-שכירים, המהווים חלק קטן מאוד מהציבור האמריקאי. למרות זאת, ואף שהוא נתון כמעט תמיד בסוג כזה או אחר של עימות, 6,000 אמריקאים נהרגו באפגניסטן ובעיראק, ואי אפשר לזכור עשור שבו לא נהרגו חיילים אמריקאים על אדמה זרה כלשהי בשם האינטרס של מדינתם: הדיון בתפיסת הלחימה שלו הוא ציבורי, פתוח, מושפע מאוד מקולות אזרחיים.
את השיקום של "הצבא החלול" של אחרי וייטנאם הובילו במידה רבה אנשים שלא לבשו מדים, חלקם במסגרת מכוני מחקר אזרחיים. הוויכוחים בתוך הצבא עצמו מיוצאים, כאמור, החוצה ללא מורא. אפשר להניח שבהיותם בני אדם, אנשי הצבא מתקשים להתמודד עם החדירה של זרים, חלקם כאלה שלא ירו כדור בקרב, לתחום המקצועי שלהם. אבל הם, ועוד יותר מזה מי שממונה עליהם, מבינים שלציבור מגיע לדעת, ומבינים גם שהדיון
בישראל שקד צה"ל כשלוש שנים על ניסוחה של תפיסת הפעלה חדשה, במקום זו שעוצבה בימי בן-גוריון ולא עודכנה שישים שנה. אחרי התהליך הארוך, בהובלת הרמטכ"ל יעלון וסגנו גבי אשכנזי, התפרסמה באפריל 2006 חוברת שבה נוסחה התפיסה החדשה. היא קיבלה סיווג "סודי", אף שעיקרה הוא רעיוני ויש בה מעט מאוד פרטים. שלושה חודשים אחר כך באה מלחמת לבנון השנייה, ולאחריה נזרקה העבודה לפח על ידי אותו אשכנזי עצמו, הפעם כרמטכ"ל.
כל זה עבר בלי שהציבור יידע או יבין על מה מדברים, בשו-שו פנים-צבאי, אף שלישראלים יש הרבה יותר ידע והיכרות עם צבאם ועם המשימות המוטלות עליו. באמריקה לציבור יש זכות לדעת על מה הוא משלם ועל מה בניו נהרגים; לנו, על דעת הצבא ועל דעתנו שלנו, יש כנראה זכות לשלם ולהיהרג בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם