להתגפף עם החתול ולעשות על האש? זה לא עובד
זו לא חוכמה למחות נגד פרוות, אבל לנעול נעלי עור. הפילוסוף אריאל צבל קורא להתקדם אל עבר "החברה הרב מינית"
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
צבל קורא לנו לבדוק את דעותינו, מצביע על סתירות ומפרק את יכולתנו המוזרה כבני אדם לחשוב דבר והיפוכו בו בזמן. במונח חדש שטבע, "החברה הרב מינית", הוא קורא לנו לחשוב אם המוסר, האמפתיה וחוש הצדק שלנו אמורים להיעצר במשפחת האדם בלבד.
עלינו לשאול את עצמנו - איך אנחנו יכולים ללטף את רקסי הכלב, ובאותו רגע לצלות "על האש" חיה שבעצם לא שונה ממנו בהרבה? את החיבה שפיתחנו בעיקר לחתולים או לכלבים, טוען צבל, יכולנו בקלות להרגיש גם לכבשים. היחס שלנו לא קשור לתכונות החיות האלו, אלא לצרכים הרגשיים שלנו. "זה לא המין הביולוגי הספציפי שמכתיב את אופי היחסים", הוא מסביר.
◄הייתם שותים חלב של כלבה?
◄בשידור חי: התורה של גארי יורופסקי
◄מה עושה צמחונית שמסרבת לנעול נעלי עור בצבא?
"הרעיון של 'החברה הרב מינית' נושא מטען כבד, עשיר, של הכרה באיזשהו ערך שיש לכל החברים בחברה", אומר צבל. "ברגע שהכרנו בזה שמישהו מהווה חלק מהחברה, גם זיהינו שיש לו ערך כלשהו בפני עצמו, ויש סיכוי שנבחין שהקבוצות החזקות בחברה מנסות למחוק אותו מהתודעה, למשל כשהן קוראות לו'מוצר'".
הרעיון של חיות כחלק מהחברה נראה קיצוני. על מה אנחנו מדברים כאן: על שוויון זכויות בינינו לבין חיות?
"הזיהוי של מישהו בתור חלק מהחברה לא מבטיח זכויות מוסריות או משפטיות מסוימות, אבל מבטיח שנתייחס אליו בתור מישהו ולא בתור משהו. בראשית הביות של חיות, במקום לצוד ולהרוג אותן, החזיקו אותן בחיים. הביטוי המקובל לזה במחקר הוא 'מזווה מהלך': מחזיקים את החיה בחיים, כי זה נוח יותר מאשר להרוג אותה, אבל היא בעצם 'מתה על תנאי'. מדובר על ראשית הניצול החקלאי, לפני שהוא התפתח לצורות הרבה יותר חריפות של שליטה. מי שנמצא במעמד כזה לא נמצא בתהליך הדרגתי של הרחבת זכויות, או מעבר ממעמד
הדרישה של צבל לראות בבעלי החיים חלק מהחברה, מאירה תהליך חברתי שמתרחש בשנים האחרונות, ונע לשני כיוונים מנוגדים באותו זמן: מצד אחד, החברה המודרנית מתאפיינת בניכור רב, והצורך שלנו ביצירת קשרים וידידות יכול לבוא על סיפוקו בכך שאנחנו מצרפים בעלי חיים למשפחה הגרעינית שלנו. מצד שני, ההתקדמות הטכנולוגית המואצת והפיתוח של שיטות חקלאיות חדשות, הביאו לתופעה חסרת תקדים בהיקפה של מה שהוא מכנה "ניצול תעשייתי" של חיות.
אתה לא מתמקד בהרצאותיך בהרג של החיות, אלא בעיקר בסבל שלהן במהלך חייהן.
"בני אדם הם ציידים אימתניים כבר מאות אלפי שנים. אבל האסון המודרני הוא שליטה חסרת תקדים, הפיכה של חיות לאובייקט ש'מיוצר' בהיקף גדול, ושלילה של כל מה שהוא החיה עצמה, לכל אורך החיים שלה. וכמובן, התיעוש כרוך בהחמרה רבה של הסבל של החיות".
הוא מציין לדוגמה את הברירה המלאכותית של תרנגולים בתעשיית הבשר, מתוך כוונה להגדיל את חלקי הגוף הרווחיים שלהם. "חלקו של החזה בתרנגולים כיום גדול יותר מכפליים מהחזה הטבעי. אבל כשאנשים באו להגן על חיות, לחשוב עליהן במושגים חברתיים, הם באו עם מושגים אנושיים. צפיפות זה מושג שאנחנו מבינים. שחיטה, מוות, הרג - מבינים. אבל רגליים שלא מסוגלות לשאת את הגוף שלך בגלל עיוות תורשתי מכוון? זה לא משהו שאנחנו מכירים דרך השוואה לעולם האנושי, אז פשוט לא חשבו על זה עד לאחרונה".
כדוגמה נוספת הוא מביא את ההתנגדות לניצול חיות בתעשיית האופנה, שמתמקדת בדרך כלל בשימוש בפרוות, בעוד ש"מוצרי האופנה העיקריים מן החי הם עור וצמר, אבל כאן יש שתיקה רועמת". לדבריו , נגד תעשיית הפרוות הזדעקו בעיקר כי היא מתמחה בגידול והרג אך ורק לשם לבוש, אבלעל הרג של פרות, שהרבה יותר נפוץ בתעשיית האופנה - לתיקים, לנעליים, למעילים - אנחנו מזדעקים הרבה פחות, זה נתפס בעינינו כמעט כמשהו טבעי.
תעשיית הפרווה הייתה בנפילה משנות ה-80 עד סוף המילניום, וחזרה לגדול בשנים האחרונות. "רוב הפרוות כיום מגיעות מסין, ושם נפוץ הרג של כלבים וחתולים עבור פרווה, אבל מה שלא רואים במערב-כאילו לא קיים. יש קושי לבצע בסין חקירות שחושפות את הזוועות של משקי פרווה. טורפים קטנים שלא עברו שום ביות משמעותי ממש משתגעים בכלובים", הוא אומר.
סיבה נוספת לגידול העכשווי בתעשיית הפרוות, היא באופן אבסורדי הופעתם של תחליפי פרווה סינתטיים בשנות ה-90-80, שהיו מאוד דומים למקור. אלה הקהו את הרגישות להבדל בין פרווה סינתטית לאמיתית, דבר שגרם להפחתת תחושת אי הנוחות המוסרית בלבישת פרווה.
צבל עצמו הפך טבעוני בעיקר מטעמי בריאות. הוא הפסיק לאכול מוצרי חלב בגיל 19, בגלל אסתמה, "וזה ריפא אותי תוך שלושה ימים". טבעונות בעיניו היא "תביעה מוסרית אלמנטרית. כמובן, בפועל יש לטבעונות חשיבות עצומה, כי אכילה ולבישה של מוצרים מן החי היא הכוח המניע מאחורי רוב הזוועות שאנחנו גורמים לחיות".
הוא היה צפר הרבה שנים, ב-97' צפה בסרט התעודה "סרטם של בעלי החיים", והזדעזע . "מה שאני זוכר באופן החריף ביותר, זה רגעים 'רגילים' מלול עופות לבשר. לא יכולתי שלא לזהות את הקשר בין הפרצופים המטונפים והמצופפים האלה, שאיבדו כל צלם ציפור, לבין הסובייקטים המורכבים והעשירים שהכרתי בחוץ. ואז התחלתי ללמוד את הנושא בצד התיאורטי, ודי מהר עברתי גם לפעילות חברתית".
במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, צבל חקר טכנולוגיות חקלאיות בניסיון לפענח את המשמעויות החברתיות שלהן. הוא מעביר את הקורס "החברה הרב מינית", ובמקביל עובד כ-12 שנה בעמותת "אנונימוס" לזכויות בעלי חיים - וכל זה בלי סלולרי, אגב.
אז מהי חברה רב מינית אוטופית בעיניך?
"אם את רוצה אוטופיות - זה עולם ללא מוצרים מן החי. אבל התמקדות באוטופיה מזמינה הרמת ידיים. קל לומר 'הייתי רוצה עולם שבו אין שימוש בחיות בתור אמצעי למטרות זרות' - ולהתייאש כשמגלים עד כמה עולם כזה רחוק מהישג יד. אפילו לא קל לדמיין עולם כזה. מה שכן אפשר לדמיין בקלות, זה עולם שבו אנשים רבים, שיש להם רגישויות חברתיות וסביבתיות, והכרה עצמית כאנשים מוסריים - שאנשים אלה יילכו צעד, שניים, שלושה קדימה, ויהיו יותר טבעונים ממה שהם היום".
לדעתו , הפוטנציאל לשינוי כבר מצוי כעת אצל רוב האוכלוסייה. "אחד יאכל פחות ארוחה בשרית בשבוע. אחר יבחר בבגד שעשוי מסיבים סינתטיים או בנעליים שלא עשויות מעור. עם הזמן חלק יעשו עוד צעד ועוד צעד - זה בהחלט תסריט ריאלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם