בשורת השמש: יהל הפך לקיבוץ הסולארי הראשון
בקיבוץ יהל הצליחו להתגבר על סבך הבירוקרטיה והותירו את האחרים להסתנוור מאור השמש שמכניסה להם כסף, והרבה. פאנלים סולאריים הותקנו על כ–70% ממבני הקיבוץ, ובהשקעה ממוצעת של 150 אלף שקל למשק בית מקבלת כל משפחה החזר של כ–2,000 שקל בחודש
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
"אנחנו במתח, אנחנו לא יודעים אם לגדל פלפל בשנה הבאה. כל הכלכלה פה מבוססת על ייצוא פלפל, ובשנה האחרונה ספגנו הפסדים גדולים והמחירים ירדו ב-50%. הבעיה בפלפל היא שאין לו חיי מדף, אי אפשר לשלוח אותו לאוסטרליה אם הוא לא נמכר באירופה. אז איך אפשר לנהל ככה משק, כשיש ילדים וצריך לחשוב על העתיד? זה לא אחראי", אומר השבוע הלל טוביאס, מרכז המשק בקיבוץ.
◄במקום גנרטור מזהם - אנרגיה נקייה מהשמש
◄בהמתנה: פרויקטים סולאריים בהיקף 250 מגה-ואט
◄החברות הסולאריות: "המדינה משקרת את הציבור"
ממשרדו הקטן מסביר טוביאס שהפלפל, במקרה הזה, הוא לא יותר מעיקרון. בקיבוץ, הממוקם במועצה האזורית חבל אילות, כ-60 ק"מ מאילת, מבינים כבר תקופה ארוכה שאין ברירה אלא לגוון את מקורות ההכנסה. משנת 1977, שבה הקימו את הקיבוץ התנועה ליהדות מתקדמת ושני גרעיני נח"ל, מתבסס עיקר הכנסתם על חקלאות.
מטעי התמרים הנרחבים שלהם הפכו לסימן ההיכר של המקום. 550 טונות בשנה, הם מספרים בגאווה, ויש גם פרדס פומלות וחיות משק - כולם מרכזיים בהוויה ובהכנסה.
בשנה האחרונה החליטו חברי הקיבוץ להפסיק להסתמך על הקרקע ולהתחיל להסתכל למעלה, אל הגג. בחודשים האחרונים מתחוללת שם מהפכה קטנה: פאנלים סולאריים הותקנו על 45 גגות של מבנים בקיבוץ, וחיבורם לרשת החשמל יושלם בשבועות הקרובים ויהפוך את יהל ליישוב הראשון בארץ שכ-70% מהמבנים בו מייצרים חשמל נקי היישר מאור השמש.
הפאנלים הסולאריים של יהל, שהוצבו בזווית לא שגרתית כדי לא לפגוע בנוף, ינצלו את חום השמש להפקת חשמל בהיקף כולל של 600 קילו-ואט - כמות לא מבוטלת במונחים של משקי החשמל המקומיים באזור. את החשמל שהם מייצרים על הגג ימכרו חברי הקיבוץ לרשת החשמל תמורת תעריף כדאי של 1.67 שקלים לקוט"ש, אשר גבוה בהרבה מהתעריף שהם וכל משקי הבית משלמים כיום לחברת החשמל (כ־0.59 שקלים לקוט"ש).
המשוואה הזאת לא רק נשמעת אטרקטיבית, היא אכן כזו. בהשקעה ממוצעת של 150 אלף שקל למשק בית - סכום שבנק מזרחי-טפחות מימן 80% ממנו - מקבלת כל משפחה בחודש החזר של כ-2,000 שקל בממוצע. "בתוך 6 שנים נחזיר את ההשקעה ולאחר מכן זו תהיה הכנסה קבועה", משלים טוביאס את החשבון. "אין ספק שמדובר באפיק השקעה חדש".
בקיבוץ לא ששים לדבר על המחיר שגבה המהלך. "יש נשמות טובות שלא מפרגנות לפרויקט", מסתייג טוביאס, אך עלותו המשוערת היא כ-7.5 מיליון שקל, סכום שמרביתו הושג כאמור במימון בנקאי. לאחר שההשקעה תוחזר צפוי הקיבוץ להכניס לקופתו יותר ממיליון שקל בכל שנה למשך 14 שנים שהתעריף מובטח בהן.
"הבחירה בסולארי היתה מכמה סיבות, אבל המטרה לא היתה להיות הקיבוץ הסולארי הראשון", מדגיש טוביאס. "אנחנו קיבוץ קטן יחסית, אין לנו מפעל מקומי, אנחנו לא יטבתה, נען או מעגן מיכאל. אני לא מתבכיין, אבל אי אפשר לומר שהמצב שלנו טוב, אלא רק בסדר. ראיתי את הסוף מתקרב ואת העתיד מבחינה כלכלית וחשבתי שזה צעד נכון".
"הפרויקט הזה ייחודי", מסבירה דורית בנט, מנכ"לית מנהלת האנרגיה במועצה האזורית חבל אילות. "לא ידוע לי על יישוב נוסף שכמעט כל המבנים בו מייצרים חשמל מהשמש. הוא ייחודי גם לנוכח אופן ההתנהלות של משקי החשמל בקיבוצים, כי לחברי קיבוץ אין קניין על החשמל, וההתחשבנות שלהם מול חברת החשמל היא כללית. ביהל ניצלו את המהלך כולו כדי לשנות את המצב, והם אחראים עכשיו לחלוקת החשמל לחברים".
בנט, דמות מוכרת בעשייה הסולארית באזור ומי שמובילה בשנים האחרונות מיתוג מחדש של החבל הדרומי כעמק הסיליקון של האנרגיה הסולארית, מדברת על מהלך שלכאורה עשוי להישמע טכני, אך מבחינת הקיבוץ מדובר בתיקון של עיוות היסטורי. "זה הקיבוץ הראשון שהפך למחלק חשמל של חברת החשמל באמצעות חברת חלוקה שהקים (חשמל במדבר - י.ד). זה מהלך שהרבה קיבוצים התחילו, אבל הוא מסורבל, קשה ובעייתי, והוא תבע מאיתנו שדרוג של מערכת החשמל הישנה, החלפת מונים ומיפוי של כל התשתיות. זה דרש עבודה וכסף רבים מאוד, אבל השתלב מצוין במהלך הסולארי".
טוביאס, שהגיע לקיבוץ ב-1980, גאה בפרויקט החשמלי שהוביל בקיבוץ. הוא פוסע בשביליו ומצביע על הגגות הבוהקים. "לצערי, לא כל התושבים רצו להתקין את הפאנלים הסולאריים. היו מי שחשבו שזה מכער את הנוף, אחרים פשוט לא התלהבו", הוא אומר. כשנכנסנו לביתו הוא הצביע על חלל הסלון.
"תרגישו את הטמפרטורה בבית, קרירה הרבה יותר מאשר בחוץ. זה בזכות הפאנלים. הם יוצרים צל שמפחית את קרינת השמש על המבנה בכ-5 מעלות. עבור מי שגר במדבר זה חשוב. בזכות הפאנלים אנחנו צורכים פחות חשמל".
יהל, נקודה ירקרקה להפליא בתוך רקע צהוב אינסופי, הצליח לסמן וי על אפיק השקעה טוב בתקופה קריטית, חודשים ספורים לפני שהתעריפים שהמדינה היתה מוכנה לשלם עבור חשמל ירדו ולפני שההשקעה הפכה פחות משתלמת. בדרך להשקעה הם גם עקפו בסיבוב ניסיונות של קיבוצים אחרים לבצע מהלכים דומים ולזכות בתואר. כשהתעשייה הסולארית החלה לתפוס תאוצה, אי שם בשנת 2008, הצהיר קיבוץ רעים בדרום כי בקרוב יחזיק בתואר הקיבוץ הסולארי הראשון בישראל. המטרה היתה דומה: התקנת פאנלים על גגות המבנים בקיבוץ והפקת חשמל נקי מהמשאב הטבעי הדומיננטי ביותר באזור.
"קיבוץ סולארי ראשון? לא לא לא, אני לא חושב שאפשר להגדיר אותנו ככה. יש כמה גגות שעליהם פאנלים, לא יותר", אמר השבוע בשיחת טלפון קצרה אחד מחברי קיבוץ רעים, "אני לא יודע בדיוק למה זה נעצר, היו תוכניות".
מרכז המשק בקיבוץ רעים דודי גבאי מסביר כי הסיבה היתה ריבוי קשיים. "זה נכון, פורסם שנהיה הקיבוץ הסולארי הראשון, אבל בין הפרסומים לבין המציאות יש מרחק. היתה בהחלט כוונה, והיתה גם תוכנית, אבל היא נתקעה מבחינת התכנון והתקציב. החברה שהיתה אמורה לקדם את הפרויקט פה פשטה את הרגל (חברת סאנדיי - י.ד), ובסוף הותקנו רק כמה מערכות על גגות של לולים ושל מפעלים".
לא רק חברי קיבוץ רעים תכננו להחזיק בתואר הנכסף. בקיבוץ עין דור הצפוני גובשה בעבר תוכנית דומה, אולם גם שם דובר בפרויקט בהיקף קטן מאוד. הקשיים שנתקלו בהם ברעים ובמקומות אחרים והעובדה שעד היום לא בוצע בשום יישוב מהלך מקיף כזה ממחישים אולי את החמצת ההזדמנות של הקיבוצים להשתלב במשק האנרגיה אל מול סיפור ההצלחה המקומי של יהל.
"הקיבוצים מממלאים תפקיד חשוב בעשייה הסולארית, בעיקר בדרום. הם מקימים שדות סולאריים בשטחים חקלאיים שאין בהם שימוש, וגם על הגגות של הרפתות והלולים יש היום פאנלים. אבל הפוטנציאל הזה רחוק ממימוש כרגע. יש יותר מדי ביורוקרטיה ומגבלות בנוגע לשטחים. הסרבול מבריח מהשוק הישראלי חברות סולאריות מחו"ל. המדינה רוצה אנרגיה ירוקה, אבל לא נותנת לנו להשתלב בעשייה", אומר איתמר שוויקה, האחראי לתחום האנרגיה באגף הכלכלה בתנועה הקיבוצית.
שוויקה מעריך כי פוטנציאל השטח בקיבוצים ובמושבים בישראל אדיר, הן על קרקעות לא מנוצלות והן על גגות. "הלוואי שכל הקיבוצים היו מנצלים את הפוטנציאל שלהם כמו יהל. הקיבוצים מחפשים מקורות פרנסה נוספים ויש בעיות בחקלאות, אין ספק שזה יכול להיות מקור פרנסה טוב. האבסורד הוא שגם עבור המדינה זה מצוין. יש משבר אנרגיה נורא, אין לנו גז טבעי. הקיבוצים יכלו למלא פה תפקיד משמעותי יותר, אבל לצערי המדינה ובעיקר מינהל מקרקעי ישראל מגבילים אותנו. הקצב של המהפכה הסולארית איטי מדי", הוא אומר.
במינהל מקרקעי ישראל אומרים על כך כי "כיום מקודמים כ-60 מיזמים של אנרגיה חלופית על קרקעות של יישובים חקלאיים בנגב, וניתנים להם תנאים מקלים. את המגבלה על השטח הכניס משרד החקלאות, והיא נובעת מהצורך לאפשר ליישובים רבים יותר להיכנס למכסת הייצור ולשפר בכך את המאזן הכספי שלהם. עם זאת, חשוב להמשיך ולשמר את אופי היישוב כחקלאי".
אז מה גרם ליהל להצליח במקומות שאחרים נכשלו? אריאל אימרמן, מזכיר הקיבוץ שהגיע אליו בשנת 1984, סבור כי חלק מהתשובה טמון בתמיכת מנהלת האנרגיה באזור - גוף שכבר הוכיח את יכולתו בקידום פרויקטים סולאריים רבים ובלעדיו לא ניתן היה להתקדם מול הרשויות וסבך הביורוקרטיה.
חלקה השני של התשובה טמון מבחינתו בקוד הגנטי של הקיבוץ. "זה קיבוץ רפורמי שמשתנה כל הזמן. בכל פעם שביצענו פה שינוי באורח החיים ובהתנהלות הכלכלית, עשינו זאת מתוך בחירה - לא בגלל לחצים חיצוניים", הוא אומר.
טוביאס מהנהן: "בשנות ה-90 באה התנועה הקיבוצית לבדוק שסגרנו את המכבסה, והיינו גם הקיבוץ השני בארץ שסגר את חדר האוכל שלו. היה לנו מחסן בגדים והיינו שולחים את הקניינית שלנו לעשות שופינג בתל-אביב ולהביא משם את החולצות הכחולות. בחישוב כל העלויות חולצה כחולה כזו עלתה כמו חולצה של פייר קרדן. מה לא היינו מחלקים פה חינם? סיגריות, נורות ליבון, חשמל. היתה פה חלוקה חופשית. בסופו של דבר התחלנו לחייב, כי הבנו שאי אפשר להמשיך כך. נשארו הערכים והערבות ההדדית, אבל הורדו השירותים".
שינוי ההתנהלות הכלכלית ביהל, שהיה חלק בלתי נפרד מתהליך התנתקותם של כלל הקיבוצים מהמודל הסוציאליסטי, הספיק להישרדות של הקיבוץ, אך התהיות בנוגע לעתיד נותרות בעינן. "העתיד הוא שאלה גדולה. הדור הצעיר עוזב ברובו. אנחנו רוצים שהוא יחזור, אבל צריך לספק לו הזדמנויות. המגמה שלנו היא להציע מקורות פרנסה כדי שאפשר יהיה לקלוט משפחות שיחלקו איתנו את אורח החיים, אבל כדי שהקיבוץ יגדל יש לאפשר להן לעסוק גם במקצועות חופשיים", אומר אימרמן.
60 משפחות מתגוררות כיום בקיבוץ, ובימים אלה מקודמת בנייתה של שכונה חדשה והיא צפויה לקלוט לשורותיו 35 משפחות חדשות. הנושא הסולארי, מתברר, משחק תפקיד גם בהתרחבות הזאת. "אנשים לא באים לפה בגלל הנדל"ן. כבר יש משפחות שביקשו להיקלט כי הנושא הסולארי משדר מסר מסוים, לא רק של איכות סביבה, אלא גם של חשיבה על העתיד. הנושא הסולארי בהחלט ממתג אותנו", פוסק טוביאס.
למרות ההצהרות טוביאס ואימרמן מודים כי פרט למיתוג ולאפיק ההשקעה, פרויקט הפאנלים הסולאריים יצליח לייצר במקרה הטוב משרה מלאה אחת בקיבוץ. "בבחינת החקלאות ברור שהענף לא ישתפר בקרוב. אנחנו חוששים מהבאות, מהמתרחש ביוון, בספרד ובאיטליה. משבר הקוליפורמים שהיה בגרמניה בשנה שעברה הוריד את תצרוכת הירקות באירופה, וזרקנו פה מאות טונות של בצל", משיב טוביאס.
"המחשבה קדימה היא בין השאר לפתח את התיירות. אנחנו בונים פה מתחם תיירות בן 150 חדרים בסטנדרטים גבוהים, ומושקעים בפרויקט הזה 12 מיליון שקל. זה לא יהיה רק מקום להתארח בו, אלא המקום הכי נעים לעצור בו בכביש הערבה", הוא מבטיח.
אמנם קיבוץ יהל הוא תופעה יוצאת דופן, אך בנוף המקומי של המועצה האזורית חבל אילות נראה כי מדובר בהתפתחות טבעית כמעט. המועצה, המשתרעת על פני 13% משטח המדינה, הציבה לעצמה לפני כ-6 שנים יעד אנרגטי שאפתני - שהמקור הבלעדי של כל צורכי החבל, כ-250 מגה-ואט, יהיה אנרגיית השמש.
תוכנית "עמק השמש" של החבל, שמובילים ראש המועצה אודי גת ומנכ"לית מנהלת האנרגיה דורית בנט, כוללת בשלב זה לא רק סעיפי חינוך, אקדמיה ומחקר הנוגעים לטכנולוגיות חדשות בתחומי האנרגיות המתחדשות, אלא גם שדה ניסויים סולארי ייחודי שכמה חברות מפעילות בו פיילוטים בתחום, ובהם פיילוט תרמו-סולארי רחב היקף של חברת שיכון ובינוי.
בקרוב תוקם גם חממה טכנולוגית ראשונה מסוגה בסיוע משרד התמ"ת, וגם מעבדות מחקר מוקמות בימים אלה על גבול ישראל־ירדן; אלה יניבו מחקר משותף ראשון מסוגו בתחום האנרגיה הסולארית. החבל מכיל גם את השדה הסולארי הראשון בישראל, שהקימה חברת ערבה פאוור על כ-80 דונם בקיבוץ קטורה. זה כמה חודשים השדה מספק חשמל ירוק בהיקף 5 מגה-ואט לרשת החשמל הארצית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם