יודע חקלאי פיקח
חג שבועות במושב ילדותי הוכיח שוב: לעולם כבר לא אהיה פלאח אמיתי
במשך שנה בערך חג כוכב הלכת המדובר סביב החור השחור כשהוא משיל מעליו את מעטפתו החיצונית ואחר כך את הליבה שלו, עד שלבסוף נבלע כל כולו בתוך העולם החשוך, המסתורי והלא ידוע שבתוך החורים השחורים.
חורים שחורים, קצת כמו שחקני בדמינטון ונשים שמפסלות בעיסות נייר, הם דבר שקשה להבין. בעיקרון, רוב החורים השחורים נולדים כשכוכבים ענקיים במיוחד מסיימים את חייהם וקורסים אל תוך עצמם בפיצוץ סופרנובה. חורים שחורים מסוגים אחרים, כמו למשל "חורים שחורים על מאסיביים", הם עסק בעייתי יותר, ונכון להיום למדע אין תשובה ברורה איך נוצרו.
אם מנתחים את החלל בצורה פשטנית אפשר להגיד שחורים שחורים הם בעצם הגוף החזק ביותר ביקום שלנו, אשר מציית באופן טוטאלי לחוקי כוח המשיכה. מכל הגופים שאפשר למצוא בחלל, חורים שחורים הם בעלי כוח המשיכה הרב ביותר. עד כדי כך שאפילו האור, שנע במהירות של 300 אלף ק"מ לשנייה, אינו יכול להימלט מכוח המשיכה העצום שלהם.
גם במושב אביגדור מה שקובע הוא כוח המשיכה. זה די פשוט: כל שנה בצהרי חג השבועות ניצבות על הדשא של בית העם במושב כמה קבוצות בעלות שיוך מסוים ("רפתנים", " לולנים", " נערי המושב" או אפילו "קבוצת משפחת אופיר"), וכל קבוצה מחזיקה בחבל עבה ארוך שקשור לטרקטור.
מי שמושך את הטרקטור מהר יותר ומגיע אל קו הסיום ראשון הוא המנצח. גם כאן, כמו בקוסמוס שלנו, בעל כוח המשיכה החזק יותר הוא השליט, הוא שמכתיב את הטון הכללי. ואפשר לראות את זה במבטים המרוצים על פניהם של חברי הקבוצה המנצחת. בדיוק כמו חורים שחורים שיודעים טוב מאוד שהם עומדים בראש שרשרת המזון האינטר-גלקטית,
באופן אישי מעולם לא השתתפתי בתחרות משיכת הטרקטור הזו, אבל גרתי מספיק שנים במושב בשביל לדעת שהקרב כאן בעצם הוא לא על מי מוכשר יותר במשיכת טרקטור, אלא על משהו גדול יותר: מי יותר "מושבניק", או אפילו מי יותר "גבר".
זה תמיד העניין במושב: מי יכול להרים הכי הרבה גלגלים ולשים אותם על משטח התחמיץ הכי מהר, מי יכול לקטוף יותר פירות מעץ הנקטרינה או האבוקדו או מה שזה לא יהיה, מי יכול לקום יותר מוקדם לחליבה של הפרות, ומי יכול לפוצץ במכות את הבדואים שבאים באמצע הלילה לגנוב בקר.
החיים במושב מזמנים לך אינספור קרבות שמטרתם היא אחת: לקבוע מיהו האיכר האולטימטיבי, מיהו הפלאח המצטיין. ומי שזוכה בתואר הוא תמיד גם "הגבר" הבכיר במושב. זה הולך יד ביד.
אני אף פעם לא הייתי האיכר האולטימטיבי וכל ילדותי ונעורי עמדתי בצד והבטתי בתחרויות המשיכה כשברור לי שאני לא בנוי מאותם חומרים עמידים בגשם וקשיחים להפליא כמו שאר המושבניקים שנלחמו על הזכות להעיף את הטרקטור לנקודת הסיום.
במשך הרבה שנים זה הציק לי והיה לי קשה לקבל את העובדה שאינני בעל חוש טבעי לטיפול בבקר, בהדרים ובעופות. עד שמתישהו, כשהייתי כבר בתיכון, פשוט השלמתי עם העניין והתחלתי לחיות בשלום עם חוסר ההצטיינות הכללי שלי בענפי המושב השונים, ועם הנחיתות שלי ביחס למפלצות המושב בני גילי שהסתובבו בחולצה גזורה, חלמו על היום שבו ילכו לפרק נשקים ומטרות ממוקדות ב"אגוז" או ב"דובדבן", וגידלו שרירים לתפארת המועצה האזורית באר טוביה ותנועת המושבים.
אז פתאום הבנתי שבעצם מעולם לא עניין אותי להיות "מושבניק אמיתי", ופתאום לא פחדתי להודות ברבים שלקום בחמש בבוקר ולצאת לקטיף של אפרסמונים לא גורם לי לאושר. פתאום, אחרי שנים של מאבקים פנימיים, הרגשתי נוח במיקום שלי בתחתית שרשרת המזון האינטר-מושבית. גם ביום ראשון שעבר, בצהרי חג שבועות, עמדתי בצד כמו תמיד והבטתי בכל גברברי המושב מזיעים אנרגיה קינטית, אוחזים בחבל העבה ומושכים את הטרקטור המסכן שנודב השנה לתחרות.
שש שנים לא הייתי במושב בחג השבועות ושכחתי כמה אאוטסיידר אני יכול להרגיש במקום הזה שהיה ביתי. עמדתי שם על הדשא של בית העם, נושם את האקלים הקיצי ואת אווירת השרירניות החקלאית שבאוויר, וחשבתי לעצמי כמה אירוני שאותה שנה שבה ביקרתי כאן בפעם האחרונה בחגיגת שבועות, הייתה גם השנה שבה הוציאו באופן רשמי את הכוכב פלוטו אל מחוץ למערכת השמש שלנו, והגלו אותו לחיות תחת סיווג חדש אשר מיועד לכוכבי לכת בעייתיים כמוהו: "כוכב לכת ננסי".
76 שנה הוא היה כוכב הלכת התשיעי במערכת השמש, ואז פתאום ב-2006 החליטו בוועידת האיגוד האסטרונומי הבינלאומי שדי, נמאס, פלוטו פשוט חריג מדי בשביל להמשיך להיות חלק מהאריסטוקרטיה של מערכת השמש.
פלוטו מעולם לא התנהג כמו כוכב לכת רגיל, הוא תמיד היה קצת שונה: המסלול שלו תמיד היה אליפטי ולא מעגלי כמו זה של כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש, מערכת היחסים שלו עם ירחיו - ובמיוחד עם הגדול מביניהם, "כארון" - אף פעם לא הייתה מערכת יחסים מוגדרת, ואף פעם לא היה ברור מי מושך את מי לאן.
מה גם שהיחס בגדלים בינו לבין ירחיו תמיד חרג מהנורמה של שאר כוכבי הלכת עם ירחיהם, ומאז ומתמיד הוא עמד בקצה מערכת השמש - אי שם מאחורי נפטון הענקי, עמוק בתוך הג'ונגל הקוסמולוגי של "חגורת קויפר" - והביט על הנעשה במין ביישנות פלנטרית ייחודית.
אבל זה בדיוק מה שתמיד היה כל כך יפה בו.
השוני שלו הוא שהפך אותו לאחד הכוכבים הכי שובי לב. מבחינתי, פלוטו תמיד היה האאוטסיידר המושלם של החלל החיצון - החנוך לוין של מערכת השמש, האלינור ריגבי של שביל החלב. ואני, בהתאמה, תמיד הייתי הפלוטו של המושב.
כשהחליטו ב-2006 שהוא אינו "כוכב לכת" והעיפו אותו ממערכת השמש, הבנתי לראשונה שכל מה שהוא מעט חריג סופו להיכחד באיזו ועדה. לפעמים זה אורך חודשים בודדים ולפעמים 76 שנה, אבל הקונספט הוא תמיד: גירוש, נידוי, סילוק. כל מי שסוטה יותר מדי מהנורמה סופו הטראגי שיישאר בחוץ. מחוץ למערכת השמש, מחוץ לחוק, מחוץ לתחרות, מחוץ לגדר בית הקברות, מחוץ להיסטוריה, מחוץ למדינה, מחוץ לחלומות שלו.
תחרות משיכת הטרקטורים נמשכה, אבל אני הבטתי סביבי. מדי פעם ראיתי פרצופים מוכרים לי מילדותי ונעורי. חלק ניגשו אלי להגיד שלום, חלק לא. חלק היו נחמדים, חלק לא. חלק שאלו שאלות שלא רציתי שישאלו אותי, חלק לא.
בסוף, קצת אחרי שהסתיימה תחרות משיכת הטרקטורים, החלטתי שהגיע הזמן לסגת ולחזור הביתה. מרחוק יכולתי לשמוע את הכרוז מכריז שכעת מתחילה תחרות דחיפת הבאלות (חבילות קש או חציר גדולות) למרחק. מיד חשבתי על המשפט המפורסם של אייזיק ניוטון, שכבר לפני 300 שנה ידע להגיד: "ביכולתי לחשב את תנועותיהם של הגופים השמימיים, אך לא את טירופם של אנשים ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם