מילואימניק - צה"ל לא קורא לך, מותק
זה כבר סוד גלוי: הצבא לא באמת בונה על מילואימניקים, הוא רק אומר שהוא עושה כן. גדודי המילואים הפכו לחברת כוח אדם שכוחה לא מנוצל
כמו החג, גם ליום ההוקרה יש טקסים קבועים: שר הביטחון נושא דברים, ובהם הוא מביע תודה נרגשת לאנשי המילואים ואומר שבלעדיהם "לא הייתה עוצמה למדינת ישראל" (ציטוט מדברי ברק בכנסת השבוע)
הרמטכ"ל מחרה מחזיק אחריו; וקבוצה של אנשי מילואים מפרסמת מכתב/עצומה/ ראיון שבהם היא מביעה דאגה ממצבו של המערך, ואומרת שהעסק מתפורר. אלה כמו אלה, ראשי המערכת כמו המג?דים, לא מודים בפני הציבור, ואולי גם לא בפני עצמם, שיש עוד נקודת דמיון לחג השבועות: כמו שאיש כבר אינו מביא עוד ביכורים לבית המקדש, כך גם צבא המילואים הוא עניין שעבר זמנו.
אני לא מדבר על כמה אלפי אנשי מילואים בתפקידים נבחרים או ביחידות מעטות, שהצבא עוד מרגיש שהוא צריך אותם באמת. אלה אינם באמת מילואימניקים אלא אנשים שממלאים את שורותיו של הצבא הסדיר, כשם שטייסים במילואים שומרים על כשירות בכך שהם טסים יום בשבוע, ומלבישים את השלד הסדיר בשר ושרירים ביום פקודה.
כמערך, כמרכיב עוצמה, כחלק מהתוכניות של צה"ל ותשומת הלב הניהולית שלו, המילואים מתו. רק השקר עוד מחזיק אותם בחיים.
מי שהרג אותם הוא צה"ל עצמו. הוא עוד משלם להם מס שפתיים, אבל התנהגותו בכל הרמות מעידה על כך. לפני כעשור החליטו בצבא להוסיף ממונה רשמי על טקס הקבורה: קצין המילואים הראשי, הקמל"ר.
מאז שימשו בתפקיד שלושה אנשים מעולים, שכל אחד מהם בתורו התמרד נגד התפקיד שהועידה לו המערכת, ושלושתם הובסו.
זה התחיל באמצע שנות השמונים. הסכם שנחתם בין שר הביטחון יצחק רבין לאוצר קבע בפשטות, שכל יום מילואים שייחסך יועבר להתעצמות צה"ל: טכנולוגיה תמורת כוח אדם.
זה היה הסכם נבון, מתחייב, אלא שהייתה לו השלכה קטלנית על האתוס שביסוד צבא המילואים. מאז ועד לסוף 2000, ימי פריצתה של האינתיפאדה השנייה, קטן מספר ימי המילואים שבהם השתמש הצבא ב-90 אחוז.
מכיוון שיש עוד יחידות ותפקידים מעטים שבהם כן צריכים אנשי מילואים, המספר הקטן הזה נפל על כמות זעירה של אנשים, שהמשיכו לשרת כמו קודם. סביבם התמעטה כמות המכנסיים הצבאיים על חבלי הכביסה. הסביבה עצמה הפכה הרבה פחות סובלנית: בעולם שבו רבים שירתו, היעדרות מהעבודה למילואים הייתה סטנדרט. כשאתה היחיד שמשרת, המעביד יחפש מישהו שלא נעדר מהעבודה כמוך.
לפני כמה זמן פרסמתי כאן נתונים עגומים לגבי האבטלה האזרחית של מפקדים בכירים במילואים. כתבתי גם את השורה התחתונה שלה, כפי שמבטא אותה הקמל"ר הנוכחי, תא"ל שוקי בן-ענת: בתוך כמה שנים מי שיקבע מי יהיה מג"ד במילואים יהיה אשתו, וכמות הולכת וקטנה של נשים יהיו מוכנות לכך.
את התפקידים החשובים ביותר במערך, מ?פ ומעלה,
המערכת לא מראה תודה. לפני כמה זמן בדקתי סיפור מיחידה מובחרת, שיש בה סדירים ומילואים. המילואימניקים גויסו לשבועיים של אימון: ביום רביעי של השבוע הראשון נודע להם, שלמחרת עומדים לשחרר אותם ולגייס אותם שוב ביום ראשון, כדי לחסוך מהמערכת את התשלום בעבור סוף השבוע.
כשחקרתי, התפלא בן שיחי על השאלה: בוודאי, אמר, זה נקרא "פיצול". על פי חוק המילואים, אנחנו רשאים לעשות אותו שלוש פעמים בשנה, והחייל חותם על הסכמתו.
תראו לי חייל ביחידה מובחרת שמגישים לו טופס והוא מסתכל עליו לפני שהוא חותם. תראו לי חייל כזה שיגיד למפקד שלו "לא מסכים ל"פיצול", תראו לי חייל כזה שעוזב את היחידה כי דופקים אותו ביומיים או ארבעה ימים מילואים, או שחושב על התסריט הבא, חס וחלילה: הוא חוזר הביתה, יוצא בסוף השבוע ומרוב עייפות עובר תאונת דרכים.
כשבדקתי, נאמר לי שהצבא מבטח את החייל עד הגעתו הביתה. לו היה סדירניק, היה מבוטח גם כשהוא שוהה בבית.
זו רק דוגמה אחת, ויש אלף. וזה עוד הזלזול הפחות חשוב. הרבה יותר משמעותי הזלזול באיכות אימוניהם של המילואימניקים, בציוד שלהם, ובתפקיד האמיתי שמייעד להם צה"ל. כי זה עוד סוד שהוא כה גלוי, עד שאיש לא טורח לעסוק בו: הצבא לא באמת בונה על המילואים. הוא רק אומר שהוא בונה עליהם.
שבועיים חלפו מיום פתיחתה של מלחמת לבנון השנייה ועד לדרישה המשמעותית הראשונה של צה"ל לגיוס מילואים. תורת ההפעלה המשוקצת משנת 2006, שגרסה מפורשות שצה"ל יכריע בעיקר באמצעות הצבא הסדיר, אסורה היום בדיבור.
אבל המחשבה היא אותה מחשבה: למתארי המלחמה האמיתיים, לצבא שמדבר על "תקיפת מטרות תשתית" ו"קיצור משך הלחימה", כמות המילואימניקים הנחוצים באמת היא מינימלית.
למה כן צריך אותם? בט"ש, כמובן. המג"דים, שלא רואים את החיילים שלהם, מרוצים כשמגיע צו לחודש תעסוקה מבצעית: לפחות הגדוד יהיה קצת ביחד.
צה"ל הקטין מאוד את חברת כוח האדם של המילואים מרגע שהתחילה לעלות כסף אמיתי; הוא עדיין לא חושב עליה במונחים של נחיצות אמיתית למשימות הלחימה שלו. זו האמת. אנשי מילואים עולים יותר מדי ומיומנים פחות מדי.
מדי פעם, אחרי כישלון בלחימה, נזכרים בהם ובכך שהכריעו את המלחמות הגדולות של פעם, ומבטיחים להחזיר אותם לגדולתם. אבל כשצריך להחליט - ימי מילואים או פרויקט, שימור הקצונה במילואים או עוד תקנים לקבע - הצבא מחליט אותו דבר.
אולי כל זה הוא בלתי נמנע: אלה האיומים, זהו המענה, אלה הצרכים. נדמה לי שמה שמרגיז את אנשי המילואים יותר מכל הוא השקר. אם לא סופרים אותנו, לפחות שיגידו. שישלמו לאלה שצריך, שיתנהגו אליהם כמו אל חיילים חיוניים, ושיפסיקו כבר עם יום ההוקרה. אם כבר עושים למערך המילואים לוויה ממלכתית, לפחות שיחסכו מאנשיו את הצורך להשתתף בה.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם