לזכר הימים ההם
תנו לפליטים בית, והנכדים שלהם יזכו במדליות ובנובל. לאמריקאים לקח מאות שנים להבין את זה, ונראה שגם אנחנו הולכים בדרכם
מה רע בקו קלוקס קלאן, למשל? או שאולי בעצם עדיף לדבר קודם על ההיסטוריה המפוארת של האפרו-אמריקאים שהובאו ליבשת המובטחת על ספינות עבדים, דוכאו והושפלו במשך מאות שנים, עד שיצאו מעבדות לחירות, הגיעו לבית הלבן, והיום הם חלק בלתי נפרד מהסיפור האמריקאי, עם שורשים עמוקים ומטופחים בכל רבדיה של החברה שעדיין שולטת בעולם?
ובצד השני ניצבים בכיעורם הגזעני אלו שרדפו, עינו והשפילו, אלו שעטו מסכות לבנות ותלו אנשים על עצים רק בגלל צבע עורם, אלו שהבערות הנוראה עיוורה במשך מאות שנים.
מה ששוב מחזיר אותי לצערי לגרמניה, כי את המימון הראשוני לתנועה לזכויות האזרח של דוקטור מרטין לותר קינג גייסו קבוצת יהודים ניצולי שואה שלא יכלו לראות את האפליה המעוותת הזאת. וזהו הרי ההיגיון בפשטותו הבסיסית ביותר: מי שעבר תופת כזאת לא יהיה מסוגל לסבול גזענות כלפי מיעוט אחר, לא? כן, בסדר, אני יודע, זו מדינת היהודים, ואנחנו לא רוצים כאן מסתננים.
לא רוצים? אז אל תיתנו להם להיכנס, תבנו חומות שיבצרו את הגטו שלנו, תעשו מה שאתם רוצים, אבל לאלו שכבר כאן הגיע הזמן להתחיל להתייחס כמו לבני אדם. ואולי במקום לצאת לרחובות עם סדינים לבנים, במקום לזרוע שנאה והרס ולהטיף לאלימות, פשוט תיתנו להם תעודת זהות, זכויות ועבודה. תנו להם בית, ובעוד מאה שנים הנכדים שלהם יזכו במדליות אולימפיות ובפרסי נובל. לאמריקאים לקח מאות שנים להבין את זה, ונראה
סבתא שלי, ג'ולי שאלתיאל, שנפטרה השבוע בגיל 94 (והייתה אהובה עליי עד מאוד), חיה את מרבית שנותיה ברחוב הקונגרס בשכונת שפירא. היא הגיעה לתל אביב מסלוניקי בשנת 1935 ומצאה כאן מקום שבו הייתה יכולה לחיות חיים שפויים וחופשיים. בדירה שלה ושל סבא שלי ציון, עליו השלום, מתגוררים עכשיו מן הסתם עובדים זרים מאפריקה. האם אנחנו לא יכולים להעניק להם את החירות שקיבלה סבתא שלי לפני 77 שנה?
לא צריך הרבה: קורת גג, ארוחה חמה, עבודה, לפעמים ביקור אצל הרופא, חופש פולחן וימי חופש, זכויות אדם בסיסיות המגיעות לכל אדם באשר הוא. 200 מטר משם מסתעף לכל אורך גבולה המזרחי של השכונה רחוב קיבוץ גלויות; האם אנחנו מסוגלים פעם אחת לעמוד מאחורי ההתחייבות שחקוקה בשמו של הרחוב הזה גם כלפי אנשים שבדמם לא זורם דם יהודי?