קריסת "הסדר החדש"
מדינת ישראל חשבה שפלישתה ללבנון תשנה את מאזני הכוחות באזור. 30 שנה אחרי פרוץ המלחמה ברור עד כמה היא טעתה
בגין ושרון על הבופור, יוני 1982 צילום: דובר צה''ל
ללבנון מעמד מיוחד במערך האסטרטגי שלנו כ"מדינה מוקפת אויבים." לצד מדינת חמאס ברצועת עזה, לבנון היא המדינה היחידה שיכולה לייצר איום צבאי קרוב לאורך הגבול ולאיים על יישובים ישראליים. מצד שני, היא נחשבה תמיד המדינה הפגיעה ביותר מבין מדינות ערב, שכן השלטון המרכזי בה מפוצל ומסוכסך. האפשרות להיכנס לתוכה, "לעשות סדר," לנקות אותה מכלי נשק ולפגוע במערך הצבאי הפרוס בה נראתה תמיד אפשרות מעשית ומפתה.
דווקא משום כך לבנון החדירה לתודעת מעצבי המדיניות הישראלית ולתודעת האזרחים כמה אמיתות בדרך הקשה. האמת המרכזית, שדומה שעליה כבר אין ויכוח ציבורי, היא תפיסת "הסדר החדש." תפיסה זו באמצעות פלישה הייתה המניע האמיתי של הכניסה ללבנון ב,1982- אלא שרעיון זה מעוות ביסודו.
לכל ארץ ערבית דינמיקה פנימית של מערכי השלטון ואיזוני הכוחות, ובדרך כלל היא נעוצה במאבקים בין עדות ואידיאולוגיות. הרעיון שאפשר להשפיע על הרקמה הזו באמצעות מהלך צבאי הוא יוהרה בלתי נסבלת, הנשענת על אמונה כמעט מיסטית בכוח הצבאי. בדרך כלל מהלך צבאי משיג את ההפך: הוא מחזק את הכוחות העוינים יותר לישראל.
בלבנון, משום מה, רווחה הדעה שהדבר אפשרי. שרון רצה לרשום על שמו מהלך שבו הנוצרים המארונים ישלטו לנצח בלבנון כבעלי ברית לישראל, סוריה תורחק מלבנון והמאזן באזור ישתנה. מחשבה נאה למי שמשחק שחמט באולם ממוזג במוסקבה.
בפועל מנהיג המארונים נרצח, אש"ף גורש לתוניסיה וחזר לשטחים בקול תרועה רמה, הדרוזים הפכו לתומכי סוריה, חיזבאללה קם, הפך לכוח משמעותי בלבנון, התחזק והתעצם, ודווקא הפלישה השנייה ללבנון ב2006- אפשרה לו הפגנת כוח מרשימה של מטחי טילים על הצפון. האשליה ארוכת הימים של "צבא לבנון החופשית," היא צד"ל, פקעה ביום אחד, ופקעה מאוחר מדי.
למדינת ישראל אין מה לחפש על אדמה ערבית, ולצבאה אין מה לחפש בשטח האויב לאורך זמן,
ואין מדובר על "חדירות טקטיות." תורת הלחימה המעבירה את הקרב לשטח האויב לצורך הכרעה וגם כיבוש זמני או קבוע הייתה יפה למלחמות הגדולות של המאה הקודמת והצליחה באופן מעורר השתאות במלחמת ששת הימים, אבל התמצתה. זו אינה הדרך.
ומהי הדרך? לטווח הקצר, הדרך היא מאזן אימה, כושר הרתעה, איום ברור על מי שזומם לפעול נגד הריבונות הישראלית. לטווח הבינוני והארוך, יש רק דרך אחת שהוכיחה עצמה לאורך ההיסטוריה ומוכיחה עצמה גם היום: הסכמים, בריתות, שלום קר או חם. החברה הישראלית והפצועה ומנהיגותה החשדנית, המאוגפת על ידי קבוצות חסרות אחריות היסטורית מימין, אינה מאמינה היום בדרך הזו, ובוודאי מסרבת להחיל אותה על הזירה הסבוכה מכולן: הגדה המערבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם