לפמיניסטיות נגמרו הסיבות להילחם
בעולמה המושלם של העיתונאית מרב מיכאלי אין יותר אפליה כלפי נשים. המאבק החדש לשוויון צריך מבחינתה להיות על השלט של המזגן
את אותה תחושת מיאוס חשתי אתמול פעם נוספת עם קריאת טורה של מרב מיכאלי ב"הארץ" ("קר לי – משמע אני אישה"). "זה כאילו עניין לא חשוב", כותבת מיכאלי וכאן למעשה הייתה צריכה לסיים לכתוב. כי אם משהו הוא "כאילו עניין לא חשוב", אז אולי עדיף לא לכתוב עליו. "בגלל זה לא מדברים על זה ולא עושים עם זה כלום", היא ממשיכה. "השלטון - המורה בכיתה, ההנהלה במשרד - לא מתערב בעניין. והעניין הוא המזגן".
וכך, במשך יותר מ-500 מילים היא מפרטת כיצד מבחינתה המזגן, אותו מכשיר חשמלי שאמור להקל עלינו בימי השרב, הוא סמל לשלטון הגברי וחשוב מכך – הוא ממחיש את העובדה שגברים מאלצים נשים ללכת בלבוש חשוף. נפל דבר בישראל: גבר שחם לו, ומחפש דרך להתקרר, הוא שוביניסט.
"המזגן חושף את האופן השונה שבו מסתובבים נשים וגברים בעולם: גברים שומרים על עצמם באמצעות בגדים. הבגדים מגנים עליהם לא רק מהקור, אלא הופכים את הגוף ללא-חשוב ואת הראש ומה שבתוכו לעיקר", כותבת מיכאלי, "בגדים של נשים, לעומת זאת, נועדו לחשוף אותן ולהפקיר אותן לסכנות; לא רק לקור המקפיא, אלא גם להפוך אותן לאובייקט מיני".
ובדיוק כך הופך דיון מורכב וחשוב על אפליה מגדרית לוויכוח ילדותי וטפל שנושאו העיקרי הוא: "למי חם יותר". זוהי חזית אשר מגחיכה
מיכאלי לוקחת הבדל ביולוגי, שבעיניי הוא שווה ערך לעובדה שגברים שעירים יותר מנשים, ולא רק שהיא ממציאה נושא חדש לדון ולהתווכח עליו, היא גם מצליחה לדחוף לתוך התזה שלה אלפי שנות דיכוי ולסכם אותן ב"לנשים קר כי הן מוכרחות ללבוש חשוף. הן מוכרחות ללבוש חשוף כי ככה לימדו אותן הגברים". והכל, כאמור, בגלל המזגן.
הבעיה היא לא הבחירה בנושא, עיתונאיות כמו מרב מיכאלי יכולות להפוך כל נקודה, מזערית ככל שתהיה, לדוגמה מעולה לאי השוויון בחברה. הבעיה היא האנטגוניזם שהוא יוצר. כי מי שמתעסק בשטויות ומלביש להן צורה רצינית כל כך, הופך גם את הנקודות שדורשות התייחסות ללא רלוונטיות. הוא לוקח שדה קיפוח, שאיש לא מתייחס אליו ככזה, ויוצק לתוכו את כל מה שנדרש כדי שיהפוך לחלק מהשיח המגדרי.
מיכאלי כותבת את הטור שלה כאילו שהיא נמצאת בעולם שבו שאר הבעיות של הנשים הישראליות כבר נפתרו: אין פערי שכר בין גברים ונשים במשק; אין גברים שמטרידים נשים בעיריות (לכאורה, כמובן שלכאורה) ואין קבוצות חשוכות בתוכנו שמתייחסות לנשים כחפצים. הכל מתחיל ונגמר במזגן – בטמפרטורה יותר או בטמפרטורה פחות.
"כאילו לא גברים הם שקובעים את סטנדרט הלבוש המיני של נשים", טוענת מיכאלי, "עובדה הנחשפת באמירות כמו 'עכשיו את מבינה למה הדלקתי את המזגן', כשהפטמות של מישהי בחדר מסגירות את מידת הסבל שגורם לה הקור". ואני מוכן להישבע לה שאני, במו ידי, מוכן לסרוג סוודר לכל אישה שקר לה בגלל המזגן ושלא טרחה להביא לעצמה בגד נוסף. וזה לא בגלל אג'נדה נסתרת שלי ושל שאר גברי העולם, זה גם לא בגלל שאני בעד או נגד נשים עם גופיות – זה פשוט בגלל שחם לי, ממש חם לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם