כספר הפתוח
חרדות בלתי נמנעות, לבטים מוסריים וטרדות קיומיות, בשבוע שבו אני מוציא ספר
רוצים לקרוא פרק מתוכך הספר החדש של ליאור דיין? היכנסו לכאן
אני באמת מתגעגע לרישיון שלי. לדעתי חלפו כבר שלוש שנים מאז שישבתי מאחורי ההגה. נכון שבזמן הזה הכבישים הפכו למקום בטוח יותר, ונכון שמאז חלה ירידה משמעותית בכמות המכוניות שנוסעות נגד כיוון התנועה ברחובות חד סטריים, ונכון שבאופן כללי אפשר להגיד שמאז שנשללה ממני זכות הנהיגה על ידי משרד התחבורה, החיים במדינת ישראל הפכו להרבה יותר טובים ורגועים - אבל בכל זאת, הרבה פעמים כשאני חושב על הימים ההם, שבהם היה לי רישיון נהיגה, קשה לי לא לחוש בגעגועים עזים.
אלה היו ימים מאושרים מאוד. ימים מהולים בניחוח של בנזין וברחש קבוע של דיווחי תנועה, ימים של אושר מוטורי שאי אפשר להשיג על ידי אפליקציית נהיגה בסמארטפון. נכון שהחנייה בעיר ללא הפסקה הייתה סיוט מתמשך, אך תמיד היה משהו כיפי בלהגיע באמצע הלילה לחניון הגרירה בדולפינריום ולשחרר את האוטו שלי בערבות.
תמיד הייתי גונב כמה רגעים טובים של שיחה ערה עם הקופאי של החניון, ובכלל אפשר להגיד שהחניון הזה בדולפינריום הפך לסוג של בית שני בשבילי. מקום שתמיד כיף לחזור אליו. אפילו באותה הפעם שבה הגעתי לחניון לשחרר את המכונית שלי, אחרי חודש וחצי שהשארתי אותה שם מתוך הנחה ש"בסך הכל זה מקום מעולה להשאיר בו את הרכב בזמן שאהיה בארצות הברית אצל אמא שלי", ונאמר לי שהמכונית נגרסה (כן, כן, זה בדיוק מה שנאמר לי) משום שהחובות שלי למחלקת הדוחות בעירייה תפחו ל-30 אלף שקל ובעצם ערכה הכספי של המכונית שלי(דייהטסו שרייד ישנה) היה נמוך מהחובות - אפילו אז הגבתי בהבנה ובאנושיות מופלאה.
כל מה שעשיתי היה לשאול ברכות: "רגע, אני חייב להבין את זה, כשאתה אומר 'גריסה' אתה מתכוון לגריסה כמו שגורסים ניירות?" ואפילו אחרי שהוא ענה לי בגסות: "אדוני, אל תפריע, יש לי הרבה עבודה היום, זה ערב חג ויש פה פסטיבל שלם של מכוניות בגרירה", אפילו אז אמרתי: "אני יכול להבין אותך", חייכתי בנימוס והתחלתי ללכת הביתה. ברגל.
לספר שלי, שכאמור מחכה לכם בחנויות הספרים ואתם יכולים לקרוא פרק מתוכו כאן, קוראים "אנשים מעדיפים לטבוע בים". הוא יצא בהוצאת פן-ידיעות ספרים. זה ספר הפרוזה הראשון שלי, "ספר ביכורים" מה שנקרא. בין 222 העמודים של הספר הזה תוכלו למצוא תשעה סיפורים קצרים שאין לי מספיק יכולת שיווקית לסכם אותם במשפט. אם הייתי יודע איך לסכם לכם את כל הספר במשפט הייתי ספי שקד, אבל אני לא.
כל מה שאני יכול להגיד לכם זה שהספר איננו אוטוביוגרפי, לגיבורים של הסיפורים לא קוראים "ליאור דיין", הם לא בחורים בלונדינים והם לא גדלו כמוני אצל משפחה מאמצת במושב, והם לא השתמטו מהצבא בפחדנות כמו שאני עשיתי, והם לא נזרקו על ידי אותן נשים שאני נזרקתי על ידן, והם לא זרקו את הנשים שאני זרקתי, ואת הבעיות שלהם הם פותרים בצורה אחרת ממני. בקיצור, הם לא אני - ובמובן הזה הספר הזה מאוד רחוק מהטור השבועי שאני כותב כאן כבר כמעט שנתיים. ואם זה דבר טוב או רע - את זה תכריעו אתם, או הביקורות.
הבעיה היא שבימים אלה, שבהם יוצאים שלושה ספרי פרוזה ליום (על פי נתוני הספרייה הלאומית), לא נשארות לך הרבה אפשרויות: אתה חייב לעשות הכל כדי שישמעו על הספר שלך. אתה צריך לקלל את ההוא ולדבר על הילדות הדפוקה שלך ועל ההורים שלך ועל הסמים ועל כל מה שיכול להבליט את הראיון איתך. אחרת הספר שלך, שלקח לך כמה שנים טובות ליצור, סביר להניח שילך לאיבוד בין מדפי הספרים ויעבור למדף העמוק ביותר בעולם:
דווקא באותו שבוע שבו הופיע בעיתון "הארץ" ראיון איתי שבעצם פתח את מסע היח"צ של הספר שלי, הופיעה באותו העיתון, רק בחלק אחר, כתבה נוספת על סופר חדש, אלמוני לחלוטין, שבימים אלו, בדיוק כמוני, מפרסם ספר סיפורים קצרים ראשון (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). לבחור קוראים לאוניד פקרובסקי, הוא בן 64, והוא מביא איתו סיפור אישי מעניין: בימים הוא שומר מחוץ לחניון של בניין ההנהלה של חברת המכוניות דייהטסו ובלילות הוא כותב ברוסית קשיחה, כבדה ולא מתפשרת, כמו של טולסטוי ונבוקוב.
כשסיימתי לקרוא את הכתבה המרתקת הזו חשבתי לעצמי שיש משהו עצוב ולא הוגן בזה שהכתבה שלי זוכה להרבה יותר פוקוס מהכתבה על לאוניד - איש השמירה והעט. כלומר, זה קצת לא הוגן שעל שער העיתון של אותו היום הופיע הפרצוף שלי ולא שלו, וגם באתר העיתון הכתבה איתי הייתה הרבה יותר בולטת.
וכל זה בגלל מה? קצת בגלל שאני הבן של, עוד קצת בגלל שמדי פעם שמי מופיע במדורי הרכילות בנסיבות אלו או אחרות, ומעט מאוד בגלל עניינים שקשורים לכתיבה נטו. אך אולי הכי עצוב זה שחוץ ממני ומלאוניד יש עוד כל מיני סופרים ראויים וטובים שאין להם שום סיפור אישי למכור - לצערם הם מנהלים חיים סטנדרטיים למדי - ואלה כלל לא מגיעים לדפי העיתון.
המחשבה שהייתה לי אחר כך היא האם אותו סופר חדש - שהוא כאמור שומר בבית דייהטסו ואפילו, על פי הכתבה, די מקורב ליבואן של המותג בארץ - יכול אולי לברר מדוע מעולם לא קיבלתי תשובה למכתב ששלחתי בזמנו לקברניטי דייהטסו, שבו כתבתי להם מפורשות על הטבח והזוועות שמעוללים למכוניות דייהטסו בחניוני הגרירה של תל אביב, וביקשתי את עזרתם במימון המאבק המשפטי נגד העירייה, שהחליטה לגרוס את הרכב האהוב שלי.
דווקא הוא, חשבתי לעצמי, יוכל להבין על מה דיברתי כשכתבתי כי: "ברוח המשפט המפורסם של היינריך היינה שאמר כי "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם", כך אני משוכנע ש"במקום בו גורסים מכוניות, יגרסו בני אדם". על כן אני חושב שזוהי חובתכם המוסרית לעזור לי להילחם משפטית בעיריית תל אביב אשר שללה ממני את חדוות הנהיגה בדייהטסו.
בסוף השבוע ייפתח רשמית שבוע הספר ואני אמור להגיע לדוכני ההוצאה בכיכר רבין בתל אביב, כדי לחתום על ספרי החדש. הרבה שאלות עולות בראשי: האם בכלל יבואו אנשים ויבקשו שאחתום להם על הספר? או שאעמוד בצד כמו אידיוט בזמן שיורם קניוק יחתום על מאות עותקים? ואם כבר יגיע מישהו ויבקש שאחתום לו על הספר, מה בדיוק אכתוב לו בהקדשה? האם אסתפק ב"שלך, ליאור" או שאולי אלך דווקא על "באהבה, ליאור"?
האם אפשר בכלל לכתוב "באהבה" למישהו שאתה לא מכיר? הרבה שאלות מציפות את ראשי, אבל אין ספק שהשאלה המרכזית היא איך בדיוק אגיע לשם: באופניים? ברגל? במונית?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם