לא רואה ברכה
שש שנים אחרי שהגעתי לארה"ב, קיבלתי כבר עשרות כרטיסים ואף לא ברכה אחת. וזו אולי הבעיה: מעבר לעיצוב החיצוני איש לא מתאמץ לאחל משהו מהלב
שבוע לפני יום האב שיחול פה ביום ראשון הבא, כשריח חזק של חג עומד באוויר ופרסומות של מתנות לגבר משתלטות על ערוצי הטלוויזיה והעיתונים היומיים, שעת רצון היא לומר את מה שרציתי לומר כבר הרבה זמן: אין צורך בכרטיסי ברכה. לא ביום האב, לא ביום הנישואים, לא ביום ההולדת ובכלל.
זר לא יבין את המועקה שיכולה להיווצר כתוצאה מכרטיס ברכה מנגן. את אותו זר אזמין לביתה של אשתי, רגע אחרי שאדי המנגל האחרונים מזהמים את האוויר, כי אם אין מנגל זה לא חג, כשהבטן נפוחה מהמבורגרים, כשהעיניים רק בקושי מצליחות להישאר פתוחות, ואז כולם מתיישבים בסלון בחגיגיות ועשרות כרטיסי ברכה מתחילים להחליף ביניהם ידיים בשיטת הסרט הנע.
בסופו של הסרט הנע אני מוצא את עצמי עם שישה כרטיסי ברכה ביד. מאשתי, מהוריה, אחותה, הסבתא, הדודה והדודה השנייה, שכבר שש שנים כותבת את השם שלי לא נכון, אבל למי זה משנה אם הכרטיס יודע לנגן?
כרטיסי ברכה, חשוב להדגיש, יכולים להיות דבר נעים לעין, אלא שבדיוק כמו ההמבורגר שלפני, אם הראשון טעים והשני בסדר אז השלישי כבר עושה כאב בטן. בנוסף הרי שאין הקמץ משביע את הארי.
מי שמקפיד לתת כרטיס ברכה ביום האב לא ישכח לעולם את יום הנישואים ויום ההולדת, אז מדובר כבר בשטף של עשרות כרטיסי ברכה שמגיעים בדואר מקרובי משפחה וחברות טובות של אשתי, שאם היו יודעות את תאריך הלידה של הכלב שלנו, קרוב לוודאי שגם הוא היה מקבל
עלה תאנה מנגן שנועד לכסות את ערוותה של חברה שמערכת היחסים בין אנשיה מתנהלת על הציר הווירטואלי שבין פייסבוק לברכות יום הולדת. חברות טובות של אשתי שנפגשות איתה פעם בשנה במקרה הטוב אבל שולחות כרטיס ברכה כל שלושה חודשים.
זוהי מציאות שבה אני פוגש את חבריי מישראל לעתים קרובות יותר מהפגישות של אשתי עם חברותיה מהקצה השני של העיר, ושפגישה לקפה כוללת חליפת מיילים שמתחילה שלושה שבועות מראש.
בשנים הראשונות שלאחר החתונה, מצאנו את עצמנו קונים להוריה של אשתי חמש מתנות בשנה. יום האב, יום האם, יום הנישואין ושני יומי הולדת. את אשתי היו ממלאים אותם ימים בחדוות קניות טיפוסית. אבל תראו לי גבר אחד שצריך לקנות להורים של אשתו חמש מתנות בשנה ואחר כך מצליח לשמור איתם על מערכת יחסים תקינה.
כשנולדה בתנו הבכורה, לפני שנתיים וחצי, ניסיתי לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר לאשתי שלפעמים החגיגה נגמרת. שכרטיסי הברכה והמתנות מתחילים לנוע החל מעכשיו במסלול חד-כיווני, מאיתנו לילדה. אשתי הנהנה בהבנה. חודשיים אחר כך מצאתי את עצמי קונה ליום הולדת של אביה מכשיר חשמלי לחיתוך פרוסות עגבניות. בנוסף, הבנתי שלא מדובר בהפרעה משפחתית בלבד אלא בסטייה לאומית חוצה גילאים, שכבות וצבע עור של חברה שמכורה לכרטיסי ברכה ולעוגות יום הולדת.
שש שנים לאחר שהגעתי לארצות הברית, קיבלתי כבר עשרות כרטיסים ואף לא ברכה אחת. וזו אולי הבעיה האמיתית בכל הסיפור. שישה כרטיסים ליום האב ולמעלה מעשרה בכל יום הולדת, שלא מעט זמן הושקע בבחירתם לפי העיצוב החיצוני אך לא יותר מכמה שניות בכתיבת הברכה, שכמעט תמיד כוללת לא הרבה מעבר לתאריך למעלה וחתימה למטה.
ככה זה כשצריכים לשלוח עשרות כרטיסי ברכה בשנה, לאף אחד אין יותר מדי סבלנות לחשוב מה הוא כותב. או איך מאייתים את השם שלי באנגלית כמו שצריך. TZACH
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם