ההתנפלות על אברי גלעד גרועה יותר מדבריו
המסקנה היחידה מהמתקפה חסרת הפרופורציות על השדרן בעקבות דבריו על האסלאם היא שהמיאוס מהשיח הציבורי ההיסטרי בישראל הולך וגובר
התוצאה: הטיעון שהעלה גלעד, שהוא לגיטימי במסגרת הוויכוח הציבורי, מוסט הצידה לטובת העיסוק בכך שבחר בביטוי לא-לגיטימי כדי להביע את עמדתו.
אברי גלעד, חוטף ביקורת צילום: רמי זרינגר
גלי צה"ל מתנצלים על ההתבטאות, אבל זה לא סופו של הסיפור. גלעד עדיין ממשיך לחטוף ביקורת מכל מי שתופס את עצמו מושלם, ונדמה שה"כיף" רק התחיל: הוויכוח עכשיו נסוב סביב השאלה החשובה למי מותר לכנות את מי בשם ספציפי של מחלה, כמו וירוס או סרטן, ולמי לא.
סתם לשם הספורט, הלכתי ובדקתי בגוגל. האמירה הקשה של אחמד טיבי על כך שההתנחלויות הן סרטן שיש להשמידו זכתה ל-31 אלף אייטמים במנוע החיפוש, רובן באתרים ימניים. האמירה הזהה של מירי רגב על המסתננים זכתה ל-48 אלף אייטמים, חלקם הגדול באתרי המיינסטרים. אז מה זה אומר? שיש התייחסות שווה, או שלא? והאם יש אמת בטענה שהבעיה האמיתית היא שאמירות קשות שמשוות את הימין לתופעות חולניות בכלל לא מגיעות לתודעה הציבורית - או שלא?
>>> אברי גלעד השמיץ 1 מכל 6 ישראלים. עפר שלח
קצת מבלבל לחשוב כך על הדברים. אין תשובות חד-משמעיות, והאמת היא שזה בעיקר לא ממש רלוונטי. נדמה שאנחנו עסוקים כל הזמן בוויכוח הלא נכון. למה? כי עם הזמן, כולנו רק הופכים ליותר בוטים בלשוננו. אז למה אנחנו בעצם גורמים בדרך שבה אנחנו מתמודדים עם פליטות פה?
קורה שאנשים נופלים בלשונם. זה קורה לפוליטיקאים, לשדרני רדיו, למורים בתיכון ולרקדניות גו-גו. זה קורה גם בימין, גם בשמאל, ותאמינו או לא - גם במרכז. הדרך הכי נכונה להתמודד עם זה היא להתנצל, להמשיך הלאה ולהשתדל שזה לא יקרה שוב. לפחות לא לעיתים קרובות.
אבל מה אנחנו עושים במקום זה? בלי סוף רעש. אנחנו מעצימים ומעצימים ומעצימים את פליטת הפה עד שהופכים אותה לסוגייה החשובה ביותר על סדר היום. אבל האם זוהי באמת הסוגייה החשובה ביותר, או שהסוגייה החשובה היא דווקא משהו לגמרי אחר? נדמה לנו שאנחנו מעבירים ביקורת בונה, שתעשה את חלקה בתיקון העולם והפיכתו למושלם, אבל לפחות במבחן התוצאה, נראה שאנחנו שוגים.
בסופו של דבר, כשכולם עסוקים כל הזמן בחיפוש פליטות פה של אחרים ובהאשמות מטורפות כלפי אלה שמחזיקים בדעה שונה מזו שלהם, אנחנו לא באמת מקדמים ערכים טובים יותר. אנחנו מקדמים ערכים של סימון, של סטנדרטים כפולים, של "להחליק" אמירות לאלה שאנחנו מסכימים איתם ולעשות לינץ' לאותן אמירות של אלה מהצד השני של הקשת.
בסופו של דבר, הערכים האמיתיים שאנחנו מקדמים הם צביעות וקיומן
של קליקות. במקביל, השימוש באמירות הבוטות רק הופך לשגור ושכיח יותר, ובקרב הציבור הכללי מתקבע מיאוס כללי מהשתתפות ב"שיח הציבורי הפוליטי", שבואו נודה שהוא בעצם מלחמת בוץ אישית במסכה אינטליגנטית.
לאט לאט אבל בטוח, אנחנו מקבעים פה תרבות שיח חדשה - כל אחד מקדם את האג'נדה האישית שלו, שהיא אולי לגיטימית, אבל במסגרת קידומה מאמין שכל האמצעים כשרים. זאת אומרת שהתוצאה האמיתית של הנורמה הזאת היא שכבר אין לנו ערכים משותפים אמיתיים. אנחנו נזכרים שהערכים האלה קיימים רק כשמישהו אחר שובר אותם, ומשום מה מאמינים שלגבינו חלים כללים אחרים.
בקיצור, המסקנה היחידה מכל זה היא שהדרך הכי בטוחה לשרוף לגמרי את כל העקרונות שלך, היא להחליט שאתה נלחם עליהם בלי שום קווים אדומים ובלי לראות אף אחד אחר ממטר. אז שיהיה בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם