אין מחילה על הביזוי
דברי הבלע שרוססו על קירות "יד ושם" הם מעשה נורא. אין גבול לכפיות התודה: בזכות המדינה החילונית שנואת החרדים, עולם התורה פורח
- כתובות נאצה רוססו ב"יד ושם": "היטלר, תודה"
- זעזוע מהגרפיטי: "יריקה בפרצוף המדינה וביזוי הנספים"
- במשטרה מעריכים: חרדים קיצונים אחראים לכתובות
מאה שערים חיה מחוץ לזמן ההיסטורי. השוטרים הם גסטאפו, הממשלה ממשלת שמד, ובגלל הציונות נרצחו המיליונים. מאה שערים כמושג, כתפיסה, כאופוזיציה תיאולוגית שורדת לא מעט בשל הנמסיס הגדול, הציונות, המדינה, האויב הדמוני הנורא. הפשקווילים שתוכנם נע בין זוועה להזיה מחזיקים את הקירות, כמו לחם שאור צרפתי, שבו חתיכת בצק עוברת מאפייה לאפייה ומדור לדור עד שבכיכר אחת טמונות מאות שנים.
אני הולך ברחוב ומזמזם לעצמי את המנון נטורי קרתא. "ה' הוא מלכנו ולו אנו עבדים/ התורה הקדושה היא חיינו ולה אנו משועבדים. בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים/ ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים. בדרך התורה נלך באש ובמים/ בדרך התורה נלך לקדש שם שמים".
בכניסה לבית הכנסת של חסידי סאטמר מוכרים עותקים של "ויואל משה" בעשרה שקלים. זהו אחד הספרים העיוניים היהודיים החשובים במאה ה-20 - כתב פולמוס מסעיר ופסקני נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד החרדים של אגודת ישראל המשתפים פעולה עם הציונות. הטקסט המכונן של החרדיות האנטי ציונית.
הספר חובר על ידי האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים. האדמו"ר שניצל ברכבת המיוחסים של קסטנר. רכבת ציונית. חסידיו נותרו מאחור. השקפתו התיאולוגית מבוססת על מדרש שלושת השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל, המופיע במסכת כתובות בתלמוד הבבלי. על פי המדרש המבוסס על שיר השירים, אסור ליהודים לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל ולמרוד באומות העולם. "שלא לעלות בחומה".
בשנות החמישים, מול מדינת ישראל הקורמת עור וגידים, התייצב האדמו"ר מסאטמר כבעל השקפה הפוכה. לא היה לציונות מתנגד ויריב בעוצמתו. מורד נחוש המבקש לחולל מהלך הפוך לאקטיביות הציונית, מהלך חזרה אל הגולה, אל היהודי של הגולה, אל היהודי ששם מבטחו בקב"ה.
השואה על פי סאטמר היא עונש של מידה כנגד מידה על הציונות, עונש על ההשכלה, על החילוניות, על הנהייה אחרי אידאולוגיות השמות את האדם במרכז. מדינת ישראל היא המשך ישיר של השואה. עלייה לארץ וקיבוץ גלויות יכולים להתחולל רק כתוצאה מהתערבות של כוח עליון. לדתיים הציונים, ובראשם הרב קוק, אין הבנה אמונית, ולכן הם רואים במדינה אתחלתא דגאולה, יסוד כיסא ה' בעולם.
"איש צר ואויב לדת תורתנו הקדושה" כתב הרבה מסאטמר על הרב הקוק,
לכאורה טבעי שזוהי ערוגת עשבי הבר, שממנה הגיחו רושמי הגרפיטי ב"יד ושם", אבל במאה שערים מכחישים מעורבות ומפנים לסמנטיקה ולרטוריקה של הגרפיטי כראיה לחפותם. ואכן, כשבוחנים את התחביר, את בחירת המילים, גם בלי להיות בלשן מיומן, משהו שם זר לרטוריקה החרדית. בולט בזרותו יחסית לנוסח הרגיל של הפשקווילים.
ב"יד ושם" נכתב: "היטלר, תודה על השואה", " אם היטלר לא היה, הציונים היו צריכים להמציא אותו", " ציונים רודפים! אתם הכרזתם מלחמה על היטלר בשם העם היהודי", אתם הבאתם את השואה", "יהודים תתעוררו! משטר הרשע הציני לא שומר עלינו, רק מסכן אותנו".
דומני, שחרדי מבטן ומלידה לא היה עושה שימוש במכתם "ממשלת פולין הנכבדה, די לאפשר לציונים לערוך באושוויץ טקסי זיכרון מניפולטיביים" ודאי לא היה חותם בשם "היהדות החרדית העולמית". הסגנון ישראלי חילוני, ההשקפה חרדית אנטי ציונית.
בנטורי קרתא מכחישים שהייתה להם יד במעשה ומאשימים את נוער הגבעות. הטלת אחריות מכוערת כמו גם מגוחכת. נוער הגבעות אמנם מפלרטט עם רעיונות אנרכיים מסוכנים, אולם הוא רואה עצמו כציוני המוחלט, האולטימטיבי. היורש הלגיטימי של החלוצים הראשונים. נוער הגבעות לא היה כותב שהציונות הכריזה מלחמה על היטלר.
לטעמי, ההפך הוא הנכון, בגרפיטי מהדהדת דווקא רטוריקה פוסט ציונית. צירוף המילים "טקסי זיכרון מניפולטיביים" מרפרר דווקא טיעון מוכר ומאוס עד זרא של המתנגדים למסעות בני נוער לפולין, משום שיש בהם לחזק נטייה לאומנית באמצעות מניפולציה רגשית.
אבל אחרי הכל, גם בלי לדעת את זהות העבריינים שרשמו את הכתובות המתועבות, אפשר להוציא מתוק מעז. בדרך מעוותת אפשר לראות בגרפיטי שיצא מגבולות הגטו הזמנה לדיאלוג עם אידאולוגיה חרדית אנטי ציונית. גם לנו יש אינטרס בבירור.
בעיני, יאנוש קורצ'ק, יהודי חילוני שצעד אל מותו בראש קבוצת ילדיו, הוא יהודי עצום הרבה יותר מהאדמו"ר מסאטמר שברח ברכבת המיוחסים של הציוני קסטנר והותיר את קהילתו מאחוריו. החרדים מונים וסופרים כל כשל ועוולה של הממסד הציוני בעת השואה - וזו תהיה צביעות מתחסדת להכחיש לחלוטין את טענותיהם - אולם בהפניית האצבע המאשימה כלפי הציונות יש גם משום הנחה לצוררים אך בעיקר התעלמות לא אלגנטית ולא אינטליגנטית מסוגיות פנים חרדיות קשות. כיצד רבנים, ראשי קהילות חרדים, מובילי "דעת תורה" הבטיחו שהכל יהיה בסדר למרות סימני האזהרה.
דרכם האמונית האנטי ציונית של רבנים חרדים הותירה על מקומן קהילות שלמות שהובלו למותן. בוויכוח עם הציונות, החרדים ודעת התורה טעו. הציונות ניצחה, מדינת ישראל קמה, ובזכות המדינה החילונית הנוראה ובמימונה, עולם התורה פורח כפי שמעולם לא פרח. כפיות הטובה זועקת לשמים, ועל השחתה וביזוי של "יד ושם" אין מחילה.
erel.segal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם