תשכחו מחומוס בדמשק
מלחמת אזרחים בסוריה, גבול מתחמם עם מצרים, מדינת טרור בלבנון ופרטנר לא קיים ברמאללה. מישהו עדיין מאמין במזרח תיכון חדש?
שגריר ישראל נוסע בכל סוף שבוע ארצה כי אין דירה לשגרירות, ואיש אינו מוכן להשכיר מבנה לממשלת ישראל במצרים. והממשלה המצרית, זו שאמורה הייתה לוודא שה"שלום" יתקיים, חדלה אפילו מהמשחק הכפול של ימי מובארק. עוד לפני שנפלה לידי "האחים המוסלמים", חובבי החליפות האיסלאמית שבירתה ירושלים, מצרים היא פשוט מדינה עוינת; מדינה שאזרחיה שונאים אותנו ומחזיקה בגבול ארוך של טרור ושכול. למען אלו מסרנו את העומק האסטרטגי של סיני, את הנפט, את המצרים, את קו החוף ואת הריפים המדהימים.
ואילו בדמשק, אפילו המקומיים מנגבים יותר דם מהרחובות מאשר חומוס במסעדות. תארו לעצמכם שהיינו נותנים את כל רמת הגולן ושליש מהכנרת ומשכשכים היום רגליים יחד עם מלחמת האזרחים הסורית. ספק אם יש מי שעדיין משלה את עצמו שאיזשהו שלטון עתידי בסוריה יוכל להבטיח לנו לנגב חומוס בבטחה בדמשק. העוינות כלפינו מאפיינת את כל הצדדים. בין אם אסאד יישאר, בין אם יעלו נתמכי אל-קאעידה ובין אם המדינה תתפרק לגורמים, אף עם שפוי לא ייקח סיכון מולם.
על הפלסטינים אין צורך להרחיב. פרט לגורמי שמאל משיחיים וסוכני "שלום" מקצועיים שמתודלקים בתקציבים זרים שמנים, איש כבר לא מאמין שבאמת יש לנו פרטנר לשלום ברמאללה, כזה שראוי לקחת מולו סיכונים.
ומה הם הלקחים שאנחנו מפיקים מול חדות המציאות הזו? את גורמי השמאל המקצועי והמשיחי אי אפשר לבלבל בעובדות, אבל מה עם כל היתר? ומה עם ממשלת הימין של נתניהו? מתי לאחרונה התקיים דיון בממשלה או בפורומים ממלכתיים אחרים, שבו נעשה ניסיון לגבש אסטרטגיה אל מול ההוכחה המוחלטת ששלום אמיתי לא יושג בדורות הקרובים עם מי מהשכנים שלנו? ונתניהו, אגב, עדיין לא חזר בו מנאום המדינה הפלסטינית שננאם ללא כל סמכות. האם לא הגיע הזמן שיעשה זאת?
אפילו אל מול המתחולל בחזית המצרית מפחדת ממשלת נתניהו לנשום. עכשיו כבר ברור שנוצר לנו בסיני אזור חיץ של טרור. אלא שפרדוקסלית, נכון לעכשיו ההסכם עם קהיר שם אזיקים על ידינו, כאלה שמונעים מאיתנו לעשות את מה שהיינו עושים בכל גבול טרור אחר, אפילו בגבול הלבנוני. אנחנו לא מעזים אפילו לשלוח מסוקים מעבר לקו הגבול כדי לסכל טרור.
בכלל, בחזית הדרום אנחנו ניצבים מול קוקטייל של פירות השלום: "החפצים המעופפים" של יועצו של שרון, דב וייסגלס, נוחתים על הקרקע בכמויות כתוצאה מגאונות ההתנתקות והפכו זה מכבר לאיום אסטרטגי. ואילו מדינת טרור בהקמה מלבלבת לה בסיני, נושקת לרצועת עזה ומייצרת סיכון גבוה בהרבה מזה שאילץ אותנו לפתוח במלחמת לבנון השנייה מול מדינת המחבלים שצמחה בזמנו בלבנון. אולי הגיע הזמן שנתייצב סוף-סוף מול פני המציאות ונפסיק לרמות את עצמנו ולשיר שירי שלום?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם