מדרום נפתחת הרעה
נשק כבד, לרבות טילים, זולג מכל רחבי המזרח התיכון לחצי האי סיני, מה שמחייב את ישראל לרענן בדחיפות את כל תפיסת הביטחון שלה מול מצרים
ומכאן, שבפני האחרונה ניצב אתגר חסר תקדים מבחינה ביטחונית – לזהות אויב שהוא לא רק חמקמק, אלא מחולק ומפוצל לתאים רבים שונים ומגוונים.
האוכלוסייה בחצי האי סיני מונה היום כ-500 אלף איש, כאשר 400 אלף מתוכם חיים בצפון סיני. הבדואים מונים, על-פי מספר הערכות, כ-200 אלף איש, המשתייכים ל-15 שבטים שונים. השבטים הללו חולקים ביניהם שטחים מוגדרים וכפופים למערכת מנהגים והסכמים בין שבטיים.
מאידך, מאז פינוי סיני ב-1982, כחלק מן הפיתוח של חצי-האי, עודדה ממשלת מצרים מעבר של תושבים מעמק הנילוס לסיני. יחד עם זאת, תנופת הפיתוח הפלתה ופגעה בבדואים, אשר נושלו לעתים מאדמות שראו כשלהם לטובת המתיישבים החדשים, ובנוסף, לטענתם, לא זכו לשוויון הזדמנויות או לנתח כלשהו מן הרווחים של פיתוח התשתיות בסיני, בעיקר הגז והנפט.
אפליה זו היוותה פתח לצורך של השבטים השונים להרחיב את המעגל הכלכלי שלהם, בעיקר מול עזה אשר הפכה את צפון סיני לחלק מהכלכלה שלה. כל זאת, כמובן, בחסות מפעל המנהרות וההברחות, הכולל: סחר בנשק, נשים, סמים, איברים וסיוע למסתננים (פליטים וטרוריסטים) לחצות את הגבול לישראל ולעזה.
לצד הבעיות הכלכליות של הבדואים יש לציין כי בשנים האחרונות חלה בקרבם תופעה של אדיקות דתית אשר לא אפיינה אותם בעבר. צעירים בדואים מושפעים מתנועת "האחים המוסלמים" או מתנועות סלפיות קיצוניות, אשר ברמה האידיאולוגית חותרות למאבק בישראל, ומכאן מחוברות גם לרעיון העזתי, ומאידך מבקשות להסלים את המצב וזאת בניגוד לעמדת החמאס.
ההסלמה מגיעה לא רק מן ההיבט הכלכלי, היינו תשלום בעבור הברחות נשק או הוצאת פיגועים, אלא בעיקר ממניעים אידיאולוגים. צרפו לכך את העובדה שבטריטוריה הזו, הגדולה פי שלושה
שכן, לאחר נפילתו של מובארק הבדואים, בעידוד אל-קאעידה וכוחות המשתייכים לג'האד העולמי, נכנסו אל תוך החלל הריק שנוצר בשטח, השתלטו על צירים מרכזיים בסיני והחלו לנהוג בשטח כאדוני הארץ.
לא פעם אף ניסו לכבוש, תוך ניהול קרבות קשים עם כוחות מצריים, שטחים בסיני (ראו מקרה אל-עריש מאוגוסט אשתקד) ולהקים שם מערך שלטוני על-פי חוקי הקוראן.
מנגד, הצבא המצרי, אשר מעולם לא שלט באופן מלא בשטח (יש לציין כי אסירים, פליליים בדרך-כלל, הם "כוחות הצבא" הנמצאים בעמדות השמירה על הגבול שבין ישראל למצרים) התכנס פנימה לאחר הדחת מובארק, ובראש סדר העדיפויות שלו הציב את בעיות הפנים של מצרים.
אין לו כרגע שום רצון או יכולת לפקח על המצב הבעייתי של סיני. ולכן מרשים לעצמם ארגוני טרור שונים, בסיוע ישיר ועקיף של הבדואים, לבצע פיגועים ולשגר רקטות לעבר שטח ישראל, מתוך ידיעה ברורה שעימות נרחב עם הישראלים או עם הצבא המצרי לא צפוי.
וכאן, טמון הפרדוקס. לצבא המצרי, אשר אמור לשלוט בשטח אין את היכולת והאמצעים לעשות זאת, ואילו ישראל לא יכולה להפר את הריבונות המצרית ולתקוף בסיני. חמור מכך, עצם קיומו של דיון כלשהו בישראל, אם יש להיכנס לסיני ולצמצם (למגר אין כמעט סיכוי) את הטרור עלול להצית את הרחוב המצרי כולו (חילונים, משכילים ואיסלאמיסטים בני כל השכבות) ולאחד אותו נגד ישראל, וממילא לדרוש, תחת שלטון איסלאמי, את ביטול הסכמי השלום.
אולם, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ליפול בין הכיסאות. עליה להקים מחדש את מערך המודיעין שלה על מצרים, עליה להפוך את גדר הגבול ל"מכשול חכם" ולא לעוד גדר הפרדה ובכלל, לרענן את תפיסת הביטחון שלה מול מצרים, לכזו אשר תתאים יותר לעת הנוכחית ולא לזו של ימי מובארק או אף שנות השבעים של המאה הקודמת.
עלינו להבין, שבעידן של התפרקות משטרים ערביים יציבים הפתח לחדירת גורמים עוינים הולך ומתרחב. נשק כבד, לרבות טילים, (בין היתר כאלו שסיפק המערב למורדים בלוב) זולג מכל רחבי המרחב המזרח-תיכוני למצרים ומשם לסיני ולעזה. ומכאן, שישראל נדרשת להיערכות מתאימה ומהירה נוכח האיום המתרגש עליה מדרום.
הכותב הוא מומחה למצרים ולסוריה במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בר-אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם