במדינת הפוליטיקה
חבל על המילים. אין צורך לדבר או לנסות להסביר את מה שמתרחש כרגע בקרב הנבחרים שלנו. בואו נחרים אותם. את החשבון נסגור בקלפי
במדינה ההיא אין ניתוקי חשמל כי תמיד השיא עוד לפנינו. במדינה ההיא הקייטנה אף פעם לא מסתיימת. במדינה ההיא, תמיד, יש רזרבות כספיות, אף אחד לא זקוק להלוואה. במדינה ההיא לא צריך למרוח קרם הגנה כי היא חסינה. שום דבר לא חודר לה לעור.
אנחנו חיים כאן והם שם. והם לא יודעים עלינו שום דבר וזה גם לא ממש מעניין אותם. הם היפים, אנחנו החנונים, הם ה וי-איי-פי ואנחנו ההישרדות. אם היו מרשתים את המדינה במצלמות היינו מבינים שכולנו משתתפים ב"האח הגדול". אנחנו הריאליטי. הם - סתם תסריטים גרועים.
וטוב להם. בטוח. לא מפני שהם יותר טובים מאיתנו אלא מפני שהם חסרי מודעות עצמית מינימלית. הם חדרים אטומים, אין להם אפילו צורך במסיכות אב"כ. מסיכה צריך רק מי שלוקח לריאות. תחברו את יוליה שמאלוב ברקוביץ' למוניטור ותראו קו ישר. צחי הנגבי לא מסוגל לעבור בדיקת רמת אלכוהול בנהיגה כי הוא בכלל לא נושם ונושף.
אין טעם להתיע לזאב בילסקי לקנות מטהר אוויר, הוא לא מריח ביוב מקילומטר. יש סיכוי שאבי דואן הוא קצת אנושי, פשוט אין את מי לשאול כי אף אחד לא מכיר אותו. וככה הם מסתובבים להם בעולם, לא ממש מסתובבים, יותר מרחפים. הם דמויות שאגאליות פנטסטיות ואנחנו הנחום גוטמן. אצלם הכל קורה באוויר ואצלנו על הארץ. הם גדולים מהחיים, אנחנו החיים עצמם.
אף מילה של אף פרשן לא נעצרת אצלם
וכאן הטעות שלנו. של התקשורת, של הציבור, של אלה שנחנקים. אין להם מושג מה אנחנו רוצים ומרגישים וזה ממש לא מעניין אותם. הם עברו את מצב התחושה או ההרגשה או הבושה או כל מצב אחר שבני אדם רגילים נמצאים בו.
הם בפוסט. הכל עובר לידם. אף מילה של אף פרשן לא נעצרת אצלם ובטח לא שוקעת. הם לא נעלבים, נרתעים, מתרגשים או כואבים. אריה ביבי כבר לא ישחק לעולם בדגדוגים. כי אם מדגדגים אותו הוא בטוח לא צוחק.
אז חבל על המילים. באמת. אין מה לדבר או לכתוב או לנסות להסביר את מה
שמתרחש כרגע בשדה הפוליטי. אי אפשר להבין, זה בלתי נתפס וזה כל כך מחליא שזה כבר מעבר לבחילה. גם אנחנו בפוסט. טראומה.
בואו לא נתעסק איתם בכלל. לא נכתוב, לא נדבר, לא נקיים דיונים, כלום. נחרים אותם. כמו שהם מחרימים אותנו. נתייחס אליהם כמו אל ידיעה על משהו שקרה בממשלת טנזניה. ניזכר בהם בדיוק ביום בו הם ייזכרו בנו. ביום הבחירות. אז נראה להם שהם, באמת, נורא חשובים. נשמור את כל כוחותינו כדי לבעוט אותם החוצה. עד אז עזבו אותנו בשקט, יש לנו מה לעשות, אנחנו חיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם