בחזרה למערבולת

המודעת הציבורית לאסון הכרמל התרופפה. עכשיו צריך להפסיק לחפור בפרשה הזאת. לא כדי לחמול על ישי ושטייניץ אלא כדי לא לפגוע במשפחות שנלחמות על זיכרון יקיריהן

מרדכי חיימוביץ' | 21/6/2012 10:51

תגיות: דוח המבקר אסון הכרמל,דוח אסון הכרמל

אחרי האש נשאר העשן. המבקר ירה את מטחיו ובאוויר תלוי האובך. בדיוק כמו בלילה ההוא.
הרבה פעמים חשבתי למה השעות ההן בעלייה לבית אורן התנחלו בזיכרון. ייתכן שפשוט הרגשת שאתה עומד לרגליו של אסון מיתולוגי. שההר השתגע. שהוא בולע את האדם שמתחתיו ומצדדיו.

מלמטה זה נראה כמו מפלצת שמשלחת כל רגע לשון של אש. טורפת כל מה שנקרה בדרכה. עץ ואדם. ואולי זה היה רגע נורא בגלל המסתורין. החושך. לא ידעת הרבה, רק שמשהו רע קורה שם למעלה.

זאת הייתה אש רעה וגחמנית. זינקה בין הצמרות כמו לוליין בין הטרפזים. הרגשת הייאוש הזדחלה לאטה. ואיתה האנשים שהיו שם וברחו כדי לספר. "הם שכבו עם ידיים פרושות לצדדים, המומים", אמר לי כבאי שהתגלגל במדרון, "המומים לנצח".

חזרתי לפנות בוקר כשריח העשן מלווה עד נתניה. ביום השנה הגעתי שוב. עובדים של רשות הטבע והגנים הנחיתו גרזן גואל על אורנים שעמדו להתמוטט. אוטובוסים עם "אקשן טוריסטס" באו לראות כרמל במערומיו. פועלים מירכא הקימו את האנדרטה לנופלים. הוריו של הצוער קיריל דרמן הביטו בהם ובי. זה היה מאותם מצבים שכל מה שתגיד יישמע כבד ומאולץ. "שלא תדעו עוד כאב", אמרתי. "זה אי אפשר", ענתה לי האם אלה, "לא רק הלב שורף, כל הגוף שורף".

גם רחלי אלגבסי השאירה את נשמתה על ההר. בסלון שלה מצאתי את המעיל של פאבי (סגן גונדר פביולה בוהדנה) אהובת חייה. לידו היה תיקה השחור. רחלי לוקחת אותו לכל עצרת. "נותן תחושה כאילו אני לוקחת אותה איתי".

עמית קליין הוא קצין משטרה שתיעד ב-10,000 תמונות את אשתו האהובה טופז אבן-חן קליין. מאז שהיא איננה דאג לאפסן אותן בארבעה כוננים ניידים ובאין סוף גיבויים. "מצדי שיישרף כל הבית, אבל שהתמונות יישארו", אמר לי.

המצלמה שרדה. מוריץ לא

מוריץ לוי היה איש גדול שאהב מאוד את חבריו. בשבוע האחרון בקורס קציני שב"ס הוא תיעד אותם במצלמתו. תיעוד צנוע וטוב לב, כפי שהיה מוריץ עצמו. הוא תפס אותם מנקרים באוטובוס, מדליקים נר חנוכה, משחקים באולינג. בפריים נבואי אחד כולם עוברים בשער בית כנסת כשמעליהם הפסוק "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל". המצלמה שרדה. מוריץ לא.

לא יודע עד כמה משפחתו של מוריץ חיה בשלום עם דוח לינדנשטראוס. כשצלצלתי אתמול לפנות ערב הדפו אותי אמו יפה ואחותו כנרת. הן עדיין רוצות לקרוא את כתבי המבקר. ללמוד אותו. הן מהססות. משפחת לוי, כל הסיכויים, לא רוצה להיכנס שוב למערבולת האש. ייתכן שהיא ועוד אחרות כמותה רוצות לשמור לעצמן זיכרון "נקי" של הבנים. בלי כל המסביב. קשה להן לקבל שמישהו שלח אותם לא מוכנים

לאש. לשאת את העובדה שהופקרו. הן רוצות לצרוב אותם בתודעתן לא פראיירים של מישהו, אלא פייטרים כפי שהיו. צוערים שמתייצבים לכל משימה.

צריך לכבד את בקשתן האילמת של המשפחות. להתחשב בהן, אף שיש אחרות שעמדתן אחרת.
אחרי שנה וחצי התרופפה המודעת הציבורית לאסון הכרמל. יש להפסיק לחפור בפרשה הזאת. לא כדי לחמול על האחראים "המיוחדים" ישי ושטייניץ. אני מאמין שעל הכרית שלהם הם מודים שכשלו. והם גם מרופדים - ישי עם הרב עובדיה ווינוגרד; שטייניץ עם פרופסורים לכלכלה. מובן שאין שום סיכוי שנתניהו יפטר אותם.

אבל העיסוק, אם יימשך, יפגע במשפחות שנלחמות על זיכרון יקיריהן. "אף אחד לא חשב שיהיה רע", אמרה לי אז יפה לוי, "מוריץ יצא עם כל הצוערים למלא את התפקיד שלו. זאת דרכנו. ככה הם ילדיי".